ע"א 12537-01-11

תקציר

על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בעת דחיית תביעה מחמת התיישנות, שכן הדבר עלול להביא לשלילת החלטה בדבר זכויותיו המהותיות של התובע על יסוד חסם פרוצדורלי. כדי לקבוע אם חלה תקופת ההתיישנות, על בית המשפט לקבוע תחילה את מועד התגבשה עילת התביעה. במקרים של הפרת חוזה, עילת התביעה נולדת בדרך כלל במועד ההפרה. עם זאת, אם התובע מבקש סעד בגין נזקים שאירעו לאחר ההפרה, עשויה לקום עילת תביעה חדשה בעת התרחשות הנזק. במקרה דנן הגישו המערערים תביעה כנגד המשיבים מטעמים חוזיים ונזיקיים. עילת התביעה החוזית האחרונה התרחשה לכל המאוחר ב-1 בינואר 2003, כלומר התביעה שהוגשה ביום 27.4.2010 הייתה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. אשר לעילת הנזיקין, ממכתבי המערערים למשיבים מנובמבר 2002 ועד מרץ 2003 עולה כי הם מודעים לנזקים שנגרמו להם עקב הפרת התביעה ולכוונתם לתבוע פיצויים. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי נזקיהם המשיכו להצטבר וכי מלוא היקפם לא היה ידוע עד מאוחר יותר. על פי פסקי דין קודמים, תקופת ההתיישנות מתחילה עם גילוי הנזק הראשוני, ואל לתובע להמתין עד שיתברר מלוא היקף הנזק. גם פרשנותם של המערערים לכוונת המכתבים נדחתה, שכן בית המשפט סבר כי המילה "נזקים" מתייחסת לנזק ממשי וידוע בעת שליחת המכתבים. בנוסף, הסכמת הצדדים להגיע לפסק דין פשרה לא משמעה הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות, והעלאת טענת הגנה לא עצרה את תקופת ההתיישנות. בית המשפט גם חלק על קביעתו של בית משפט קמא בעניין מעשה בית הדין, אך בסופו של דבר הגיע לאותה מסקנה כי התביעה התיישנה. הערעור נדחה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים. פסק דין זה ניתן ביום 22.1.2012 והעתק ממנו נשלח לשני הצדדים.