ע"א 254/68

תקציר

זהו הערעור השני בתביעה שהוגשה בשנת 1960 בנוגע לפיצויים שעל עיריית פתח תקווה לשלם לתובעים בגין הפקעת אדמותיהם. הערעור הראשון קבע כי התובעים זכאים לפיצוי לפי שלושה סעיפים והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבירור העובדות. שופט בית המשפט המחוזי בירר את העובדות וקבע את סכומי הפיצוי, עליהם ערערו הצדדים. עניינם של הערעורים הוא בדרך קביעת הפיצוי בגין כל שטח הקרקע המופקעת, ולא רק חלק ממנו, כפי שטענה העירייה. יתר על כן, הערעורים מתייחסים לסכום הפיצוי בגין חוסר ידיעת התובעים על ההפקעה, ובגין הפסד דמי השכירות על הקרקע המופקעת. בשני העניינים קבע בית המשפט העליון כי בצדק קבע שופט בית המשפט המחוזי כי רוכש מרצון לא ינכה את המחיר בציפייה להפקעה ללא פיצוי, וכי סביר להניח שהמצווה של התובעים ידע על ההפקעה. בנוסף, בית המשפט העליון הבהיר כי יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן דמי שכירות על בסיס אחוז מערך הקרקע, ודחה את טענת העירייה כי יש לחשב אותו על בסיס הפסד דמי שכירות בפועל. עוד הסביר בית המשפט כי תכליתו של סעיף החוק הרלוונטי היא לפצות את בעל הקרקע בגין איחור בתשלום בגין הקרקע המופקעת, ולכן בעל הקרקע אינו צריך להוכיח שיכול היה להשכיר את הקרקע. עוד קבע בית המשפט כי קביעת דמי השכירות הראויים היא עניין עובדתי, ואין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, במיוחד בהתחשב בכך שהמשיבים היו פטורים מתשלומי מיסים מעת רכישת הקרקע על ידי העירייה. לבסוף, קבע בית המשפט העליון כי יש לשלם פיצוי בגין אובדן דמי שכירות עד שישולם הפיצוי בפועל לבעלי הקרקע, ודחה את טענת העירייה כי יש לסיים בהעברת הנכס. הן הערעור והן הערעור הנגדי נדחו, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות סכום הפיצוי, התקבל.