ע"א 332/63

תקציר

המקרה שלפנינו עניינו בסכסוך בין בעלי הבית המשותף לבין דייר, המערער, אשר רכש דירה מחברת בנייה במהלך הליך הבנייה. בחוזה נקבע כי החברה תוכל לבנות ולהקצות יחידות כראות עיניה. לאחר השלמת הבנייה מכרה החברה למערערת דירה על הגג. עם זאת, המשיבים, בעלי בתים משותפים אחרים, תבעו להוצאת רכושה של המערערת מהרכוש המשותף, בטענה כי הבנייה פוגעת בזכויותיהם. בית משפט השלום הורה למערער לפנות את רכושו ולהרוס מבנים שבנה. בית המשפט המחוזי, בערעור, הורה לערכאה נמוכה יותר לקבוע אם המשיבים הסכימו לבנייה, אך בית משפט השלום לא מצא הסכמה כזו. ערעוריה הבאים של המערערת לבית המשפט המחוזי והעליון העלו טענות משפטיות בדבר פרשנות החוזה וסמכות הנהלת הבית המשותף. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי החוזה שמר על זכויות החברה ולא העניק היתר בלתי מותנה לבנייה. בנוסף, הסכמת הנהלת הבית המשותף לא גברה על זכויות המשיבים להגן על האינטרסים שלהם. כמו כן, הרלוונטיות של החוזה נפסקה עם השלמת הבית ורישומו כבית משותף. עוד הבהיר בית המשפט כי ניתן לבטל סמכות שניתנה בתמורה, ובמקרה זה הבנייה הייתה בלתי חוקית. לבסוף, תום ליבו של המערער ברכישת הדירה לא גבר על זכויות המשיבים, וצו ההריסה הוגבל למבנים שהקים. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער נצטווה להוציא את רכושו מהרכוש המשותף.