ת"א 4870-07-20

תקציר

התובעים, משפחת שרקה, סיפקו ראיות מספיקות להוכחת אמיתותו של מסמך המתאר מכירת חלקת אדמה בתל אביב. המסמך, החתום על ידי המוכר שלמה מערבי, מפרט את מכירת הקרקע לצד שלישי, ולאחר מכן את העברת הזכויות בחלקה, מה שהוביל לבעלותה הנוכחית על ידי משפחת שרקה. הנתבעים, יורשיו של מערבי, טוענים כי המסמך אינו אותנטי, כי הוא אינו מייצג את מלוא הסכום ששולם, וכי תקופת ההתיישנות חלפה. בית המשפט מוצא את עדי התביעה אמינים, והראיות תומכות במסקנה כי המסמך אמיתי. ניתן ליישב בין התאריכים המצוינים במסמך, וסביר להניח שסכום הרכישה המלא שולם לפני המסחר בזכויות. יתר על כן, טענת הנתבעים בדבר תקופת ההתיישנות מופרכת על ידי טענתם המוצלחת של התובעים כי לא היו מודעים לכך שהקרקע אינה רשומה על שמם, בשל אנאלפביתיות של הרוכשים המקוריים, וכי הנתבעים מעולם לא ערערו על החזקה של משפחת שרקה בקרקע. גם אם לא התגברו על תקופת ההתיישנות, בית המשפט מצדד בתובעים בכל הנוגע לתחולת הנאמנות הקונסטרוקטיבית, המעכבת את תקופת ההתיישנות כל עוד הנאמן אינו שולל את הנאמנות. גם טענת השיהוי של הנתבעים נדחית, שכן החזקה של משפחת שרקה בקרקע לא אותגרה במשך למעלה מ-70 שנה, ולא נראה כי הנתבעים שינו את עמדתם לרעתם בתקופה זו. לבסוף, בית המשפט פוסק כי התובעים זכאים לרישום בעלותם במקרקעין, ופוסק להם הוצאות בסך 7500 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח, שישולמו על ידי הנתבעים.