ת"א 41367-11-20

תקציר

השופט החליט לדחות את תביעת התובע נגד הנתבע בשל מספר גורמים. ראשית, התביעה נדחית משום שהוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים, שהחלה כאשר התגבש לתובעת חשד סביר שהניע אותה להגיש תביעה. טענת התובעת כי הוטעתה על ידי הנתבע ורק לאחרונה גילתה את ההטעיה נדחתה, שכן השופט קבע כי לתובעת היה חשד סביר בעת עבודות הפיתוח בשנת 2012. בנוסף, האיחור בהגשת התביעה גרם לעלייה בדמי השימוש, שגם הם חורגים מהסכום המקסימלי הנתבע. שנית, מעמדה של התובעת כמי שאינה הבעלים של הנכס מרמז כי אין לה את האישור הנדרש להגשת תביעה. זכות התביעה נתונה בידי נותן הרשות, שלא הסמיך את התובע לייצגם. יתר על כן, התובעת לא הצליחה להוכיח את הנזק שנגרם לרכושה, לא הציגה כל ראיה למספר וסוגי העצים שנעקרו או לעלות החלפתם, וסיפקה גרסאות סותרות לגבי גודל רכושה. זאת ועוד, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בנוגע לסעד הכספי המבוקש. היא לא הצליחה לבסס קשר בין הראיות שהוצגו לבין ניתוחה, דבר המקשה על כימות הפיצוי שתבעה. לבסוף קבע השופט כי הנתבע יישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 שקל, ופסק הדין יישלח לבאי כוח הצדדים.