ת"פ 44659-09-14

תקציר

הנאשם הואשם בדקירת המתלוננת, והודה בעובדות כפי שהוצגו בכתב האישום, אך הכחיש כי הייתה לו כוונה להטיל מום, להשבית או לפגוע קשות במתלונן. הנאשם טען כי הרקע למעשיו הוא התנכלותה של המתלוננת אליו במקום עבודתם המשותף, וכי הדקירה אירעה בעקבות ויכוח בו המתלוננת הכתה אותו באגרופים בעינו. השופט מצא את עדויותיהם של המתלונן ושל עד הראייה, בילאל, אמינות, תוך שהוא סבור כי עדותו של הנאשם מהווה תיאור בלתי מהימן של האירועים. השופט הדגיש כי גרסת הנאשם לאירועים סותרת את יתר העדויות ונעדרת תימוכין במסמכים רפואיים. כמו כן, השופט הדגיש כי הנאשם החזיק בסכין במשך שבעה ימים לפני האירוע, דבר המעיד על תכנון מוקדם, וכי הדקירה התרחשה מאחור בזמן שהמתלונן נהג, מה שהופך אותה למעשה מכוון. השופט התייחס לכלל הציפייה, הקובע כי היסוד הנפשי של הכוונה מתקיים גם אם הנאשם לא התכוון להשיג תוצאה מסוימת, אלא צפה אותה בהסתברות גבוהה. השופט הגיע למסקנה כי לנאשם הייתה כוונה להטיל מום או לפגוע קשות במתלונן, במיוחד בהתחשב באופי התקיפה, בכלי בו נעשה שימוש ובמיקום התקיפה. הנאשם הורשע גם בהחזקת סכין שלא כדין מחוץ לביתו או לחצריו. בעקבות זאת הרשיע השופט את הנאשם בכל האישומים כאמור בכתב האישום: חבלה בכוונה מחמירה, חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין. פסק דין זה ניתן בנוכחות בא כוח המאשימה, הנאשם והסנגור ביום 16.4.15.