ע"א 17/72

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך רכושי בין המשיבים, שחכרו מקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל, לבין המערער, אשר השתמש בחלק ממקרקעי המשיבים ללא היתר לעסקי הגרוטאות וסוכנויות הרכב שלו. המשיבים הגישו בשנת 1969 תביעה להסרת הסגת הגבול של המערער וביקשו צו מניעה נגדו. בית משפט השלום פסק לטובת המשיבים, וערעוריו הבאים של המערער לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון נדחו. פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט י' כהן, מתמקד בעיקר בשאלה האם טענת המשיבים תקפה לפי סעיף 24 לחוק שופטי השלום העות'מאני. בית המשפט מקבל את גרסת המשיבים, הטוענת כי הסגת הגבול של המערער אירעה כשנתיים וחצי לפני הגשת התביעה, ומשכך מוגשת התביעה תוך זמן סביר. לפיכך, על פי פסק הדין, זכאים המשיבים לסעד לפי סעיף 24, כמחזיקים בפועל בנכס, על אף היותם מסיגי גבול בעצמם. השופט י' כהן דן אף הוא בתחולת סעיף 910 למג'לה וסעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, והגיע למסקנה כי אין בהוראות אלה כדי לפסול את תביעת המשיבים, מה גם שהתביעה הוגשה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף. בנוסף, מדגישה השופטת את הצורך להבחין בין החזקה ברשות הבעלים לבין החזקה בשל סובלנותו של הבעלים, ומדגישה כי מעמדם של המשיבים כבעלי סמכות או מסיגי גבול אינו רלוונטי למעמדו של המערער כמסיג גבול. פסק הדין מתייחס גם לשאלה האם יכולים המשיבים, כגזלנים הראשונים, לדרוש את החזרת החזקה מהמערער, גזלן שני. השופט י' כהן מציין כי שאלה זו פילגה את בתי המשפט והמלומדים האנגלים, אך בוחר שלא להעמיק בה לעומק, שכן היא אינה מרכזית במקרה הנדון. תחת זאת, הוא מאשר כי יש להבחין כאשר טענת התובע מבוססת על חזקה קודמת כראיה לבעלות. במקרים כאלה, חזקה קודמת משמשת ראיה לבעלות, ועל הנתבע לספק ראיות סותרות. גם השופט עציוני והנשיא אגרנט מסכימים עם דחיית הערעור, אך מציעים הערות נוספות. השופט עציוני מדגיש כי לא ניתן לראות במשיבים גזלנים וכי זכותם, כרשויות, עדיפה על זכותו של המערער. הנשיא אגרנט מתמקד ביישומו של סעיף 24 לחוק העות'מאני ובתנאי הגשת התביעה כאשר הסגת הגבול עדיין "טרייה". אגרנט אף מבחין בין סוגים שונים של החזקה, בעיקר בשטחים פתוחים, ומציין כי מעשיו של המערער היו יותר הפרעה מאשר שלילת חזקה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון דוחה פה אחד את הערעור ומורה למערערת לשלם את הוצאות המשיבים.