בג"צ 6103/93

תקציר

עניינו של התיק הוא בזוג גרוש, כאשר העותר, סימה לוי, והמשיב מס' 3, שלום לוי, התקשרו בהסכם גירושין שכלל סעיף שיפוי. סעיף זה קבע כי סימה תשפה את שלום בגין כל תביעת מזונות נוספת אם תיאכף. לאחר שילדיהם תבעו דמי מזונות, שבית המשפט המחוזי בירושלים פסק להם, תבע שלום שיפוי מסימה באמצעות בית הדין הרבני, למרות שלא העלה סוגיה זו במהלך ההליך הראשוני בבית המשפט המחוזי. בית הדין הרבני תמך בטענתו של שלום, אך סימה טען כי לבית הדין הרבני אין סמכות מאחר שהעניין כבר הוכרע בבית המשפט המחוזי. בג"ץ דן בסמכות השיפוט בין בתי הדין הרבניים לאזרחיים. היא הגיעה למסקנה כי בית הדין הרבני חרג מגבולותיו שכן תניית השיפוי אינה נופלת בגדר ענייני "נישואין וגירושין" והיא סוגיה חוזית המיועדת לסמכות בית המשפט האזרחי. יתר על כן, בעוד שסימה לא העלה תחילה את טענות השיפוט בצורה נכונה, בית המשפט הדגיש כי סמכות השיפוט המהותית היא בעלת חשיבות עליונה ולא ניתן לוותר עליה או להקנות אותה בהסכמה, תוך שהוא דוחה טענות של השתק או שיהוי. כתוצאה מכך, ביטל בית הדין את החלטת בית הדין הרבני, ואישר מחדש את סמכותו הבלעדית של בית המשפט האזרחי בסכסוכים כספיים מסוג זה, ובכך ביטל פסקי דין קודמים של בית הדין הרבני מחוסר סמכות.