ע"ע 40553-09-12

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים מפסיקת בית המשפט המחוזי כי שולמית בר, רכזת כספים ברשות לפיתוח הנגב, פוטרה שלא כדין מתפקידה. הערעור הראשון, שהוגש על ידי בר, מערער על החלטת בית הדין האזורי שלא להבהיר את פיטוריה בהליך משמעתי, על דחיית בקשתה לסעד אכיפה ועל גובה הפיצוי שנפסק. בר מבקשת מבית המשפט צו שיחזיר אותה לתפקידה וטוענת כי שלושת הימים שבהם נאלצה להיעדר מעבודתה אמורים להסתיים בפיצוי נפרד. הערעור השני, שהוגש על ידי הרשות, מערער על מספר קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, ובהן ממצאיו בדבר עילות הפיטורים, הליך השימוע ופסיקת הפיצויים. לאחר ששקלה בכובד ראש את הטענות והראיות שהוצגו, החליטה ערכאת הערעור של ערכאת הערעור לקבל חלקית את ערעור הרשות ולדחות את ערעורו של בר. בית הדין קובע כי פיטוריו של בר לא נבעו אך ורק מעבירות משמעת ולכן לא היה צורך לברר זאת בהליך משמעתי. הרשות אמנם לא קיימה שימוע ראוי, אך גם טענתה של בר כי פיטוריה נבעו בעיקר משיקולים אישיים של המנכ"ל אינה מבוססת. בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הליך השימוע היה פגום מיסודו, אך נוכח אופי עמדתה של בר וחלוף הזמן, הוא דוחה את בקשתה לסעד אכיפה ובמקום זאת מקיים את פסיקת הפיצויים. בנוסף, בית הדין מבהיר כי שלושת ימי ההיעדרות מהעבודה של בר צריכים להיחשב כחופשה בתשלום על חשבון הרשות, ולא כעילה נפרדת לפיצוי. שני הצדדים יישאו בהוצאות הערעור שלהם.