ת"א 35168-09-17

תקציר

התובעים, תושבי הכפר הדרוזי ג'וליס, תבעו את מדינת ישראל על זכותם לקבל קרקע חלופית כפיצוי על אדמותיהם המופקעות כפי שהובטח על ידי מנהל מינהל מקרקעי ישראל דאז, מר יעקב אקנין, בישיבה שהתקיימה בשנת 1978. הדיון נסב סביב הפקעת גוש 18461 מאדמות הכפר, שעובדו על ידי תושבי הכפר במשך דורות. מר אקנין הציע לפצות את בעלי הזכויות בקרקע המופקעת בקרקע חלופית במקום אחר. התובעים טענו כי מדובר בהבטחה שלטונית, שהנתבעת לא כיבדה. בית המשפט הסכים עם התובעים, והכיר בהבטחת מינהל מקרקעי ישראל כהבטחה שלטונית תקפה. נפסק כי ההבטחה הייתה מפורשת, ברורה וחד משמעית, ולמנהל הייתה סמכות להבטיח הבטחה כזו, והתובעים קיבלו. הנתבעת לא סיפקה כל הצדקה לסגת מההבטחה, ולפיכך היא מחויבת לה. בנוסף, בית המשפט מצא כי תביעת התובעים אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות או דוקטרינת השיהוי. חלוף הזמן מאז ניתנה ההבטחה לא שיקף ויתור על זכויות התובעים, והנתבעת לא הראתה כל הרעה במצבה בשל השיהוי בהגשת התביעה. השופט הורה לנתבעת לפצות את התובעים בקרקע חלופית, כפי שהובטח, בתוך שלושה חודשים, והתובעים יוכלו להיענות להצעה בתוך שלושת החודשים הבאים. בעוד שההחלטה העקרונית אפשרה לתובעים לקבל קרקע חלופית, הפרטים המעשיים נותרו בלתי פתורים בשל היעדר פרטים לגבי הקרקע המוצעת. השופטת הביעה מודעות לכך שההחלטה עלולה להיות לא קונקרטית מספיק ועלולה להוביל להתדיינות משפטית נוספת, והדגישה את החשיבות של שני הצדדים לפעול בתום לב ולהגיע להסדר הוגן. כמו כן חויבה הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת עורכי הדין בסך של 30,000 ₪.