ע"א 1991/05

תקציר

פסק דין זה עוסק בתאונת דרכים שהביאה למותו של עמאש דהוד, ובמחלוקת שבאה בעקבותיה על הפיצויים המגיעים לתלויים בו וליורשיו. הנושא המרכזי הוא אופן חישוב הפיצויים במקרים בהם אין זהות מלאה בין יורשי המנוח לבין התלויים בו. בית משפט קמא קבע את הכנסתו החודשית של המנוח על 4,000 ₪, שהיוו את הבסיס לחישוב הפיצוי לתלויים וליורשים. בית משפט קמא חישב את תביעת התלויים בשיטת היד, והתוצאה הייתה סך של 768,300 ₪, ממנו נוכה סכום קצבאות הביטוח הלאומי, והותיר סכום נטו של 220,619 ₪. סכום זה הוגדל ב-50,000 ₪ עבור אובדן שירותי אב ובן זוג, ו-7,500 ₪ עבור הוצאות קבורה. תביעת העיזבון נקבעה על סך של 45,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, ועל סך של 63,349 ₪ בגין השנים האבודות, המחושב כהפרש בין אובדן הכנסתו של המנוח לבין צרכי הקיום שלו. שני הצדדים ערערו על פסק הדין, כאשר התלויים טענו כי ההכנסה שנקבעה נמוכה מדי, וחברת הביטוח טענה כי היא גבוהה מדי. התלויים חלקו גם על היעדר פיצוי בגין הפסדי פנסיה ועל הסכום הנמוך שנפסק בגין אובדן שירותי בני זוג. מנגד, חברת הביטוח טענה כי היה צריך לקבוע את גיל הפרישה לגיל 55, בהתחשב בהיסטוריה של המנוח של אלכוהוליזם והעסקה לא סדירה. בית המשפט מצא את קביעתו של בית משפט קמא בעניין גיל הפרישה סבירה וסירב להפחיתו. השופטים גם סירבו לבקשת התלויים להגדיל את ההכנסה החודשית, ואישרו את החלטת בית המשפט קמא שלא לפסוק פיצויים בגין הפסדי פנסיה. עם זאת, השופטים הסכימו כי הסכום שנפסק בגין אובדן שירותי זוגיות נמוך מדי והגדילו אותו. באשר לשיטת החישוב, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי ליורשים על פי העקרונות שהותוו בפסק דין צרור. משמעות הדבר הייתה כי הפיצוי בגין השנים האבודות צריך להיות ההפרש בין השתכרותו של המנוח לבין הוצאותיו שלו, תוך הימנעות מכפל פיצוי לתלויים. לאחר מכן המשיכו השופטים לחשב את הפיצוי הן לתלויים והן ליורשים, תוך התחשבות בשינויים שביצעו בפסק הדין. תביעת התלויים חושבה לפי 651,827 ש"ח, ואילו תביעת העיזבון חושבה לפי 399,933 ש"ח. מכיוון שתביעת התלויים הייתה גבוהה יותר, התלויים יבחרו בתביעה זו, וסכום הפיצוי לתלויים נקבע על 137,428 שקל, בעוד שהיורשים יקבלו סך של 17,320 שקל. עוד קבעו השופטים כי אין לפסוק לאף אחד מהצדדים הוצאות, וכי כל הפקדות שיבוצעו בגין הערעורים יוחזרו למפקידים.