ע"פ 862/80

תקציר

גזר הדין מתייחס לשלושה נאשמים, יעקב, חיים וויקטור, שהואשמו באונס בנסיבות מחמירות ובמעשה מגונה בכוח בשתי צעירות שתיירות שבדיות, אניטה וסוזן. בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשמים מאשמת אונס אך הרשיע את יעקב וחיים במעשה מגונה ללא כפייה, ואילו ויקטור זוכה מחוסר ראיות מספיקות. המדינה ערערה על הזיכויים, ויעקב ערער על הרשעתו ועל גזר דינו. בית המשפט העליון קבע כי טענת הנאשמים כי הקורבנות הסכימו אינה אמינה וכי הסגרתם אינה מעידה על הסכמה. נדון היסוד הנפשי הנדרש לאונס בעניין אי הסכמה, כאשר בית המשפט קיבל את הגישה כי די בפזיזות רבה. השופטים קבעו כי טעותם של הנאשמים בהסכמה הייתה בלתי כנה ובלתי סבירה, ולכן יש להרשיע את שלושת המשיבים באונס בנסיבות מחמירות ובביצוע מעשה מגונה בכוח. בנוסף, קבע בית המשפט כי השימוש בהטעיה שולל את האפשרות לטעות כנה. השופטת בן-פורת קבעה כי אם אדם נוטל על עצמו סיכון למרות שידע על קיומו, הדבר שקול לכוונה לבצע את המעשה. בית המשפט התייחס גם לסבירות טעותם של הנאשמים, וציין כי התנהגות הקורבנות לא הצביעה על הסכמה, וטענות המשיבים סותרות את עדויות הקורבנות. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, הרשיע את המשיבים באישומים המקוריים ודחה את ערעורו הנגדי של יעקב.