ע"א 5643-02-09

תקציר

פסק הדין דחה את הערעור על החלטה קודמת של בית משפט קמא שפסק לטובת פסיקת פיצויים לעיזבון של אדם שנפטר. המחלוקת המרכזית הייתה האם מותו של המנוח היווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ובפרט אם היה זה מעשה מכוון שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת. השופט, השופט וילנר, התווה את המסגרת המשפטית לקביעת הכוונה, ואת נטל ההוכחה הנדרש לביסוסה. הם הגיעו למסקנה כי המערערים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת כוונת המנוח להתאבד. בנוסף, ניתח השופט וילנר גם את השאלה האם המנוח סבל ממחלת נפש שפגעה בשיקול דעתו, וקבע כי הראיות אינן תומכות באבחנה של מחלת נפש. ראוי לציין כי השופט וילנר הבחין בין מקרה זה לבין פסקי דין קודמים, ובפרט פסק הדין גד כרמי נ' סבג הדגיש כי אופיו של חוק תאונות הדרכים כחוק חברתי מצדיק גישה שונה. הם טענו כי שלילת פיצויים מאנשים פגועי נפש תהיה בלתי צודקת, במיוחד אם מעשיהם לא היו תוצאה של בחירתם החופשית. השופט וילנר הציע כי יש לאמץ את הגישה המקלה, שהציג פרופ' אנגלרד, במקרים הנופלים בגדרו של חוק תאונות דרכים. סגן הנשיא השופט גריל והשופט גרשון הצטרפו לחוות דעתו של השופט וילנר, מה שהוביל לדחיית הערעור פה אחד ולאישור פסיקת הפיצויים למשיבים.