ע"א 38302-02-10

תקציר

הערעורים נובעים מסכסוך בין בני הזוג גבריאל, שרכשו חלקת אדמה ובנו עליה בית, לבין גורמים שונים המעורבים בעסקה ובבנייה. בני הזוג גבריאל טענו כי הגדר נבנתה על חלקה לא נכונה, ובכך הקטינו את שטח אדמתם. לטענתם, הקבלן, וייס, התרשל ושיתף פעולה עם המוכרת, טופ, בהונאתם. בית משפט קמא פסק לטובתם של בני הזוג גבריאל. גם וייס וגם בני הזוג גבריאל ערערו. ערכאת הערעור דחתה את ערעורם של בני הזוג גבריאל, ולא מצאה עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא בתביעת דמי השכירות, ואישרה את ההחלטה בעניין טופס 4. עוד קבע בית המשפט כי פסיקת ההוצאות על ידי בית משפט קמא לווייס הייתה סבירה ודחה את תביעת בני הזוג גבריאל נגד הוועדה המקומית. באשר לערעורו של וייס, קבע בית המשפט כי טענת הרשלנות של בני הזוג גבריאל נגד וייס מהווה הרחבה פסולה של הטענות הראשוניות, ולגופו של עניין, לא ניתן להטיל על וייס אחריות לרשלנות. המחאת הזכויות מטופ לווייס לא כללה המחאת התחייבויות, ולכן וייס לא היה אחראי לחובותיה של טופ כלפי בני הזוג גבריאל. עם זאת, לבני הזוג גבריאל הייתה זכות קיזוז כנגד חובם כלפי וייס, שהוגבלה לסכום שעדיין מגיע מהם, קרי 200 אלף שקל. מאחר שסכום זה, יחד עם התשלום הקודם בסך 200,000 ₪, הסתכם בהקצאה כוללת של 400,000 ₪, פסק הדין סיים את הקשר בין וייס לבני הזוג גבריאל. בכך התקבל ערעורה של וייס, ופסק הדין נגדה בוטל. כל צד היה אמור לשאת בעלויות שלו.