ע"א 26439-02-10

תקציר

המערערת סירבה לשלם דמי חבר מסוימים ללשכת עורכי הדין בישראל, וכתוצאה מכך סירבה הלשכה לחדש את חברותו של המערער. המערערת טענה כי שכר הטרחה היה בלתי סביר וכי היה מקום להוזילו וערערה על עצמאותה של לשכת עורכי הדין, תקציבה והאישורים הנדרשים לשכר הטרחה. בית משפט קמא דחה טענות אלה, והביא את המערערת לערער על החלטה זו. גם הערעור נדחה, שכן בית המשפט לא מצא טעם לבטל את הבדיקה המעמיקה שערך בית משפט קמא את המודלים והשיטות השונות של לשכת עורכי הדין. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים שאישרו את מודל העצמאות והרגולציה העצמית של לשכת עורכי הדין, ומצא כי גם דרישות התקציב ושכר הטרחה שלה תקינות. גם המערער סירב לשלם את שכר הטרחה משום שחש שהוא זכאי להנחה, אך בית המשפט לא מצא סיבה מדוע תינתן לו הנחה. המערערת אף ביקשה מבית המשפט לסווג את דמי החבר, אך בית המשפט סירב לעשות כן, שכן סבר כי הדבר מיותר ואינו ראוי במקרה זה. בית המשפט אף הזהיר מפני גישתו של בא כוח המערער להעלות את אותן טענות כמו בעתירה קודמת לבג"ץ, שנדחתה, והמליץ כי אם יתגלו עובדות חדשות, דרך הפעולה הראויה תהיה להגיש עתירה חדשה ולא לעשות שימוש חוזר בטיעונים ישנים במקרה אחר. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם למשיב 17,400 ₪ שכר טרחת עורך דין, כאשר יתרת הפיקדון תוחזר לו.