בר"מ 7699/16

תקציר

אזרח אריתריאה הסתנן לישראל בשנת 2001 ולאחר מכן הוצא נגדו צו עיכוב שהייה המחייב אותו לשהות במרכז למסתננים. המבקש ערער מספר פעמים על הצו בטענה כי נפל קורבן להחזקה פוגענית בתנאי עבדות בארץ מולדתו, ולכן היה צריך להיות פטור מצו השהייה. הערכאות הנמוכות דחו את טענותיו, והובילו אותו לערער לבית המשפט העליון. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם שירותו הצבאי של המבקש באריתריאה מהווה עבדות, שתפטור אותו מצו עיכוב ביצוע על פי הדין הישראלי. המבקש טען כי הדיונים שהובילו לצו השהייה לא אפשרו בחינה עובדתית ראויה, וכי על בתי המשפט להתחשב בתנאים ההומניטריים שהביאו אותו לעזוב את ארצו. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהמבקש כבר ריצה את התקופה הנקובה במרכז המגורים, מה שהופך את הערעור לתיאורטי. זאת ועוד, המשיב הסתמך על החלטת הערכאה הנמוכה יותר והדגיש כי טענותיו של המבקש חסרות שחר, וכי המשטרה לא מצאה כל ראיה שתתמוך בטענתו כי נפל קורבן לעבירה. שופט בית המשפט העליון הסכים עם עמדת המשיב ודחה את הבקשה. השופט הדגיש כי הבקשה הפכה תיאורטית, וכי אין לבטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ללא צורך קונקרטי, שהיה חסר במקרה זה. עוד ציינה השופטת כי תקופת השהייה נתונה לבחינה פרטנית וכי על בתי המשפט לתת עדיפות להליכי הדיון בעניינם של צווי שהייה או מעצר בשל רגישותם של הנושאים הנדונים. לבסוף, השופטת הסכימה עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, סירבה לפטור את המבקש מצו עיכוב ביצוע וקבעה כי טענותיו של המבקש בנוגע לשירותו הצבאי באריתריאה אינן מצדיקות פטור מהצו.