ע"ו 34668-12-12

תקציר

המקרה סובב סביב חיילת שעברה טיפול רפואי במהלך שירותה הצבאי. הטיפול, שהחל באוגוסט 1999, נועד לטפל בנפיחות ובדלקת בלסת שלה. עם זאת, החייל חווה סדרה של סיבוכים, שהובילו לאבחנה נדירה של אוסטאומיאליטיס כרונית. המחלה התקדמה בצורה חמורה, ובסופו של דבר חייבה קטיעת חלק מהלסת שלה. החיילת טענה כי הטיפול הרפואי שקיבלה במהלך שירותה גרם או החמיר משמעותית את מחלתה וביקשה הכרה ופיצויים לפי חוק הנכים. ועדת הערר מינתה מומחה לבחינת המקרה, אך בהמשך פסלה אותו בשל מעורבותו בטיפול בחייל. החלטת הוועדה דחתה את הטענה, והובילה את החייל לערער. בית המשפט בחן בהרחבה את רישומי הטיפול הרפואי, חוות דעת מומחים וחקירות נגדיות. נקבע כי החיילת הצליחה להוכיח שמחלתה הוחמרה באופן משמעותי בעקבות הטיפול שקיבלה. באופן ספציפי, בית המשפט מצא מספר מקרים של רשלנות, לרבות עיכובים באבחון ובטיפול, אי ביצוע בדיקות נדרשות ועקירת שן לא נכונה שהותירה גוף זר בלסת. בנוסף, פירש בית המשפט את חוק הנכים כך שמחלה הנובעת מטיפול רפואי במהלך השירות, החורגת ממהלך הדברים הרגיל והטבעי, מקימה קשר סיבתי לשירות, גם ללא רשלנות מוכחת. פרשנות זו מתבססת על אופיו הכפוי של הטיפול הרפואי הצבאי ועל ההגבלה הנובעת מכך על בחירת הרופא של החייל. בעקבות זאת התקבל הערר, החלטת הוועדה בוטלה ונקבע כי מחלתו של החייל הוחמרה עקב השירות הצבאי ב-100%. המשיב (ככל הנראה הצבא או הממשלה) חויב לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 50,000 ₪, והפיקדון יוחזר.