תמ"ש 5241/05

תקציר

התיק שלפנינו סובב סביב סכסוך ממושך ומר בין בני זוג שחיו יחד כידועים בציבור במשך עשר שנים עד שנישאו בשנת 1998, ולבסוף נפרדו. התובעת, שהגישה את התביעה בשנת 2005, מבקשת פסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף בנכסים שונים, לרבות בית ועסק לגן ילדים בבעלות הנתבעת. השופט פותח ומציין את הנוקשות וחוסר הגמישות שהפגינו שני הצדדים, שהכשילו כל ניסיון להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. הטענה העיקרית נסובה על זכויות הקניין של הבית, כאשר התובעת טוענת לחלוקה של 50-50 על בסיס תרומות משותפות, ואילו הנתבעת טוענת שהיא מימנה באופן בלעדי את הרכישות והבנייה. השופט בוחן בהרחבה את הראיות שהוצגו ומגיע למסקנה כי טענות הנאשם אמינות יותר. נמצא כי הנתבעת רכשה את הקרקע עליה נבנה הבית, ובעוד התובעת צורפה כלווה משותפת למשכנתא, הדבר נבע בעיקר ממעמדה של הנתבעת כאם חד הורית. באשר לבניית הבית, השופט מכיר במידה מסוימת בתרומתו של התובע, למרות חוסר אמינותו בעדותיו. נקבע כי הייתה כוונה מוגבלת לחלוק בעלויות הבנייה, בהתחשב במקורות המימון החיצוניים של הנתבעת ובמעמדן המיוחד של דירות המגורים בפסיקה. השופט מחשב את חלקו של התובע בכ-40% מערך הבית. השופטת שוקלת גם את טענות התובעת בנוגע לעסקי גני הילדים שמנהלת הנתבעת, מיטלטלין, רכב וכספים משותפים, אך מוצאת כי הראיות אינן מספיקות לתמיכה בטענות התובעת. יודגש כי הנכסים המדוברים לא נרכשו במשותף או שלא הוכיחו כוונה לחלוקה. משכך, דוחה השופטת את בקשות התובעת למתן פסק דין הצהרתי ולפירוק שותפות בעניינים אלה. בסופו של דבר, השופט מחליט כי התובע זכאי ל-40% משווי הבית (לא כולל גן הילדים), המשקפים את תרומתו המוגבלת לבנייה. הצדדים מונחים להכין תצהיר רכוש המפרט את חזקותיהם ולהגישו בתוך 60 יום. החלטת השופט מושפעת גם מסירובה של התובעת לתת גט, מה שתורם למריבות בין הצדדים. שני הצדדים נקראים לאמץ גישה גמישה יותר ולפתור את חילוקי הדעות ביניהם. פסק הדין יפורסם מבלי לחשוף את זהות המעורבים.