ע"ע 756/05

תקציר

הדיון נסוב סביב האחריות לתשלום הפנסיה לעובדים שהחליפו מקום עבודה במהלך עבודתם, וחישוב גובה הפנסיה לה הם זכאים. העובדים המדוברים כאן עברו מהמגזר הפרטי למגזר הציבורי, ואז פרשו. השאלה העומדת על הפרק היא האם יש לחשב את הפנסיה שהם מקבלים על בסיס שכרם בעת פרישתם מהמגזר הציבורי, או על בסיס סך שכרם לאורך שנות עבודתם, כולל התקופה במגזר הפרטי. שאלה נוספת היא מי נושא באחריות לתשלום הפנסיה – מקום העבודה האחרון, או כל מקום עבודה לפי שכרו. המקרה דן גם במעמדם של הסכמי המשכיות, המאפשרים לעובדים לשמור על זכויותיהם הפנסיוניות בעת החלפת מעסיק, ובפרשנות הסכמים אלה. הגמלאים טוענים כי המדינה, ממנה פרשו, אחראית לתשלום מלוא הפנסיה שלהם, על בסיס השכר בעת הפרישה, ואילו המדינה והחברות במגזר הפרטי בהן עבדו קודם לכן טוענות כי כל צד אחראי לתשלום הפנסיה בהתאם לשכר בתקופת העסקתם אצלם. בית הדין בוחן את תכליתם של הסכמי המשכיות, וקובע כי מטרתם לשמור על זכויותיהם הפנסיוניות של העובדים בעת החלפת מעסיק, ולאפשר תנועה חופשית בשוק העבודה. לפיכך, בית המשפט קובע כי האחריות לתשלום מלא של הפנסיה מוטלת על המעסיק האחרון – במקרה זה, המדינה, בעוד המדינה חייבת להבטיח את העברת החלק הראוי מהמעסיקים הקודמים של הגמלאים. בית המשפט דן גם במעמדם של הסכמי המשכיות לאחר חקיקת התקנות האחידות, אשר קבעו מסגרת חדשה לניהול קרנות פנסיה, וקובע כי הוראות הסכמי ההמשכיות שנחתמו טרם חקיקת התקנות האחידות נותרו בתוקפן, שכן לא תוקנו כראוי. לבסוף, בית המשפט מפרש את הסכם ההמשכיות וקובע כי יש לחשב את הפנסיה לפי השכר הקובע בעת הפרישה מהמגזר הציבורי, אך לא יעלה על השכר המרבי הקבוע של העובדים המבוטחים בקופות המגזר הפרטי, כלומר על בסיס השכר בעת עזיבת המגזר הפרטי. בית המשפט מדגיש את חשיבות ההתייעצות עם ההסתדרות בעתיד בנוגע לשינויים בתקנון האחיד הנוגעים למעבר בין קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות. רוב חברי ההרכב מקבלים את ערעור המדינה והקרן וקובע כי האחריות לתשלום הפנסיה מוטלת על כל מקום עבודה בהתאם לתקופת העסקתו, וכי יש לחשב את הפנסיה לפי השכר הקובע בעת הפרישה, כאמור לעיל. זאת, בניגוד לדעתם החולקת של הנשיא ונציג העובדים, הסבורים כי המדינה צריכה להיות אחראית לתשלום מלא של הפנסיה, המחושב לפי השכר הקובע בעת הפרישה.