עע"מ 4515/08

תקציר

המדינה ערערה על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה אין למנוע מנכי צה"ל השוהים דרך קבע בחו"ל רכב רפואי בסיוע המדינה, בהתאם להוראת אגף השיקום 56.02. המשיב, שהוכר כנכה על ידי צה"ל, קיבל בעבר סיוע מלא ברכישת רכב רפואי. עם זאת, מאחר ששהה בעיקר מחוץ לישראל, בשנת 2003 פורסמה הנחיה חדשה, הקובעת כי הטבות אלה יינתנו רק אם היחיד שהה בישראל לפחות 180 יום בשנה. המדינה טענה כי מדיניות זו הייתה קיימת מאז ומעולם, גם אם לא מתועדת, והדגישה את מגבלות המשאבים ואת חוסר המעשיות של החזקת כלי רכב שאינם בשימוש בחו"ל. המשיב טען כי שינוי זה הינו רטרואקטיבי ומפלה, ופוגע בזכויותיו לקניין, לחירות ולכבוד. בית המשפט לעניינים מנהליים תמך במשיב, בקובעו כי המדינה אינה יכולה לשנות את זכויותיו בשל שהותו בחו"ל, שכן זכויותיו נקבעו זה מכבר וכדין לפני יישום ההוראה החדשה. בית הדין לערעורים דן בעיקרון הרחב יותר של מתן הטבות שוות לנכי צה"ל, ללא קשר לתושבות, בהתחשב בחובותיה ההיסטוריות והמוסריות של המדינה כלפי נפגעי השירות הצבאי. היא הגיעה למסקנה כי ההוראה הרלוונטית מפלה, שכן אין לשלול הטבות מנכי צה"ל בשל מקום מגוריהם בחו"ל, אף שלמדינה ניתנה שנה לתכנן את יישומה. ההחלטה התקבלה תוך סקירה מפורטת של ההשלכות הפילוסופיות, המשפטיות והמעשיות של דרישות התושבות על הטבות המדינה לפי חוק הנכות. הערעור התקבל בחלקו, תוך שהוא מאשר את חוקיות המדיניות לגבי משך השהייה בישראל, אך מכיר בצורך ביחס שוויוני ללא קשר למקום המגורים. ניתוחה הנרחב של השופטת א' ארבל הוביל לפסק דין שחייב את המדינה לשקול סיוע בחו"ל לנכי צה"ל, ובכך לקיים התחייבויות מוסריות וחקיקתיות ללא הפליה פסולה.