ת"א 14023-11-14

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם הוויתור של התובעים על ההגנות לפי סעיפים 33 ו-38 בהתאמה לחוק הגנת הדייר ולחוק ההוצאה לפועל היה כדין. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מקנה למחזיק בנכס נמכר זכות להיות הדייר של הבעלים החדש, ואילו סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל מחייב את רשם ההוצאה לפועל לדאוג לקיומם של הסדרי מגורים חלופיים לחייב לפני פינויו מדירת המגורים שלו. על שתי ההגנות יכולים הצדדים לוותר. במקרה הנוכחי טענו התובעים כי חתימתם על הסכם המשכנתא, שכללה ויתור על ההגנות האמורות, ניתנה ללא הסבר ראוי להשלכות של ויתור כזה. בית המשפט בחן את התכלית החקיקתית של ההגנות, את התנאים לוויתור כדין, ומצא כי כתב הוויתור של התובעים תקף. ראשית, בית המשפט קבע כי ההגנות אינן מוחלטות וניתנות להתניה על ידי הצדדים. בעוד ויתור על סעיף 33 יכול להיות משתמע, ויתור על סעיף 38 חייב להיות מפורש, ברור ומוסבר לחייב בשפה שהוא מבין. שנית, בית המשפט מצא כי הסכם המשכנתא כלל ויתור ברור ומפורש, וכי חתימת התובעים על ההסכם מעידה על הבנתם את כתב הוויתור ואת השלכותיו. בנוסף, קיבלו התובעים הסבר על השלכות כתב הוויתור מעורך דין שעמו התייעצו באופן עצמאי. לפיכך, התקיימו כל התנאים לפטור תקף, והבנק לא נדרש לספק הסברים נוספים. מאחר שגרסת התובעים לאירועים סותרת את חומר הראיות, נדחתה תביעתם. כתוצאה מכך, סעיף 19 בהסכם המשכנתא נותר בתוקף, והבנק יכול להמשיך בהליכים למימוש הנכס ולפינוי התובעים, בהתאם לחוק. התובעים חויבו לשלם את הוצאות הנתבעת, שנקבעו על סך של 10,000 ₪.