ע"א 21822-09-09

תקציר

הבנק הגיש תביעה נגד לקוחו, פרוכטר, להשבת הסכום ששילם לבנק אחר בערבות בנקאית. הערבות ניתנה לבקשת סוכנו של פרוכטר, בלפור, להבטחת חובו של פרוכטר לבנק השני. כאשר פרוכטר לא הצליח לפרוע את חובו, הבנק נדרש על ידי הבנק המוטב לפרוע את הערבות. פרוכטר טען כי הבנק אינו רשאי לחזור על הסכום ממנו, שכן הערבות ניתנה ללא הסכמתו. בית המשפט מצא כי הסכמתו של פרוכטר לערבות יכולה להשתמע מהתנהלותו, וכי הוא ידע על הערבות והסכים לה. לפיכך, הבנק היה זכאי להשבה מפרוכטר על פי חוק הערבות. לחילופין, הבנק היה זכאי להשבה גם לפי חוק ההסדרה, שכן לפרוכטר, החייב העיקרי, לא הייתה עילה סבירה להתנגד לפירעון חובו על ידי הבנק, שהפך לחייב משני. טענת הבנק הייתה מוצדקת גם על פי חוק המחאת החיוב. חרף ההבדלים התיאורטיים בין העילות השונות, קבע בית המשפט כי ראוי לבחון לגופו של עניין ולהבחין בעילת התביעה המתאימה ביותר לעובדות שלפנינו. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את ערעורו של פרוכטר והורה לו לשלם לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הערעור הנגדי שהגיש הבנק על החלטת בית משפט השלום לקנוס אותו בגין ביזיון בית המשפט נדחה, והבנק חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של פרוכטר ואת שכר טרחת עורך דינו.