עת"מ 1153-11-20

תקציר

העתירה בפני בית המשפט נסובה סביב החלטת ועדת ערר בבקשה להיתר בנייה. בעתירה נטען כי המדיניות שעליה ביססה הוועדה את החלטתה אינה סבירה וכי הוועדה המקומית חרגה מסמכותה באישורה. עוד טענו כי יש להחריג את בניינו מתחולת תכנית המתאר ולהעניק במקומו היתר פרטני, על בסיס הגמישות הגלומה בתכנית המתאר. בית המשפט קבע כי המדיניות סבירה ואושרה כדין, וכי ועדת הערר פעלה במסגרת שיקול דעתה בהחלטתה שלא להחריג את מבנה העותרת מהתכנון הכולל של המתחמים. בית המשפט הדגיש כי קיומה של מדיניות אינו שולל את הצורך לבחון באופן פרטני בקשות קונקרטיות, אך במקרה זה החלטת הוועדה הייתה סבירה והתבססה על שיקול דעת תכנוני מקצועי. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותרים בדבר היתכנות תכנון כוללני, השימוש הנטען בנתונים מיושנים או הטענה כי הוועדה המקומית לא ראתה את בקשתם מוחרגת. לבסוף, ציין בית המשפט כי מאחר שבקשת העותרים להיתר נדחתה כדין, אין צורך לבחון את טענותיהם הנוספות ביחס לקביעות ההיתר. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות המשיבים.