ע"פ 838/98

תקציר

פסק הדין המדובר הוא החלטת רוב של בית המשפט העליון הישראלי לאשר צו הריסה מנהלי לשני מבנים שנבנו באופן בלתי חוקי באיבלין. הצו הוצא על ידי המערערת, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המקנה סמכות רחבה להוציא צווים כאמור כאמצעי למניעת בנייה בלתי חוקית. המשיבים, בעלי הבניין, ביקשו מבית המשפט לבטל את הצו, אך בית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע כי צו ההריסה נותר על כנו. הסוגיה המרכזית הייתה השיהוי בין תחילת הבנייה לבין הוצאת צו ההריסה, שלטענת המשיבים אינו מוצדק ופוגע בזכויות הקניין שלהם לפי חוק היסוד. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ברלינר, קבעה כי צו ההריסה המנהלי הוא מענה מידתי לבנייה בלתי חוקית, במיוחד לאור השלבים הראשונים של בניית המבנה. אמנם לקח לרשויות זמן רב מהנדרש להוציא את הצו, אך עיכוב זה לא הצדיק את ביטולו, שכן המשיבים היו מודעים להשלכות האפשריות של מעשיהם הבלתי חוקיים. השופט חוסה, בדעת מיעוט, חלק על הגדרת הרוב את השיהוי וטען כי יש לבטל את הצו משום שהוא סותר את כוונת המחוקק העומדת מאחורי צווי ההריסה המנהליים. השופט גרשון צידד בדעת הרוב, והדגיש כי המילה "חביון" אינה צריכה להיות "מילת קסם" הפוסלת צווים כאלה באופן אוטומטי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות את ביטול פעולת הרשות במקרה זה. פסק הדין מחזק אפוא את סמכויותיהן הנרחבות של רשויות התכנון הישראליות להיאבק בבנייה בלתי חוקית באמצעות צווי הריסה מנהליים, תוך הכרה בצורך בהפעלת סמכויות אלה באופן סביר ומהיר.