ע"פ 2653/98

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער בשוד בחנות תכשיטים, נתפס בווידיאו אך נקבע תחילה כי אינו ניתן לזיהוי על ידי שופט אחד. בית המשפט העליון ניתח האם זיהויו של שופט על סמך התרשמות וידאו בלבד הוא לגיטימי. הם הכירו בבעיות אפשריות: זיהויו האישי של שופט עשוי להידמות ל"עדות עד", ועלול להיות מועד לטעויות ללא חקירה נגדית. עם זאת, הם קבעו כי התרשמות כזו תקפה אם מטפלים בה בזהירות וכאשר נשקלת ראיה נוספת. זיהויו של בית המשפט המחוזי התבסס על חשיפה מתמשכת למערער במהלך ישיבות רבות בבית המשפט, דבר המצביע על היכרות מעמיקה יותר. המערער ערער על הליך זה, וטען כי חוסר יכולתו של השופט המקורי לזהותו צריך לערער על פסק הדין, ובנוסף לא בוצעה הערכת וידאו אובייקטיבית ברמת הערכאה הגבוהה יותר. למרות טענות אלה, אישר בית המשפט העליון את הזיהוי כתקף, מה גם שמזרחי, שוטר שהכיר אותו, זיהה גם אותו, ומשום שהאליבי של המערער לא נתמך במשפט. השופט אריאל הדגיש את הזהירות וקרא לראיות תומכות נוספות בזיהויים כאלה כדי למנוע טעויות בלתי הפיכות. כך, בהיעדר ראיות סותרות המצביעות על טעות, אושר הזיהוי הישיר על ידי בית המשפט המחוזי על ידי בית המשפט העליון, מה שהוביל לאישור ההרשעה.