בע"מ 2604/21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של הליכים משפטיים ממושכים הנוגעים לעיזבונם של שני אנשים שנפטרו, המכונים המנוחים מר מ.ג. וגב' ר.ג. המנוחים. ההסתבכות נבעה מכך שלמרות שחתמו על הסכם גירושין בשנת 1997, בני הזוג נשארו נשואים כחוק עד למותם בשנים 2013 ו-2017 בשל היעדר אישור ההסכם על ידי בית הדין הרבני. המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב חשבון בנק משותף שפתח המנוח בשנת 1980, ובו 3.5 מיליון שקל, והשאלה האם יש לראות את הכספים בו בבעלות משותפת. בית המשפט לענייני משפחה בנצרת פסק תחילה לטובת המבקשים, ילדיה של הגב' ר.ג. מנישואים קודמים, בקובעו כי נטל ההוכחה מוטל על המשיבים, בנותיה של הגב' ר.ג. מנישואים קודמים, והם לא הביאו ראיות לכך שהכספים לא נועדו להתחלק. עם זאת, בית המשפט המחוזי בנצרת, בדעת רוב, קיבל את ערעור המשיבים וטען כי המבקשים מנועים מלטעון למעמד של בני זוג וכי הכספים הם של הגב' ר.ג. בלבד. בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על היעדר ראיות המצביעות על כך שהכספים נצברו בתקופת החיים המשותפים ועל החלת החזקה ההלכתית לפיה העברת כספים בין קרובי משפחה שאינם קרובים אינה נחשבת כמתנה. דעת המיעוט לא הסכימה, והדגישה כי זכויותיה של הגב' ר.ג. בכספים שמקורם בחוק יחסי ממון בין בני זוג והיעדר ראיות המצביעות על התנהגות מרמה של מר ר.ג. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה, שכן השופט קבע כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים לבקשה כזו, בהיותה נטועה בנסיבות הספציפיות של המקרה ואינה מעוררת שאלות משפטיות משמעותיות. החלטה זו מחזקת את פסיקת בית המשפט המחוזי ומאשרת את חלוקת הכספים בחשבון המשותף על פי דיני הרכוש הכלליים, ובכך מסתיימת המאבק המשפטי הממושך.