סע"ש 41111-05-20

תקציר

התיק סובב סביב שני תובעים שעבדו אצל נציגת הבית המשותף הנתבע, ניהלו את הבניין וביצעו שירותי ניקיון. המחלוקת העיקרית הייתה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, שכן התובעים טענו כי הועסקו על ידי הנתבעת, ואילו הנתבעת טענה כי עבודתם של התובעים נעשתה בהתנדבות. בית הדין קבע כי אכן התקיימו יחסי עובד-מעביד, בהתבסס על מספר גורמים. ראשית, התובעים לא היו בעלי עסק עצמאי והשתלבו בפעילות הנתבעת. שנית, הם לא קיבלו תשלומי מס הכנסה או ביטוח לאומי, ושכרם שולם בצ'קים, ללא הפקת חשבוניות מס. שלישית, התובעים מילאו את תפקידם באופן אישי, ועבודתם הייתה תחת פיקוחה של הנתבעת. בנוסף, התובעים לא היו מתנדבים שכן הם תוגמלו על עבודתם, קבעו שעות עבודה והועסקו תקופה ממושכת. בית המשפט קבע את שכרם של התובעים, וקבע כי שכרו החודשי של התובע עמד על 1,700 ₪, בעוד שהתובעת קיבלה 965 ₪ לחודש. עוד נקבע כי התובע עבד במשרה חלקית, בימי שישי בלבד, שהיוו 12% מעבודתו. השופטת קבעה כי התובעת פוטרה ביום 4.2.2020, עת הוחלט לשכור חברת ניהול חיצונית שתספק גם שירותי ניקיון. עם פיטוריה של התובעת, היא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים, שחושבו בסך 26,827 ₪. כמו כן קיבלה התובעת פיצויי פיטורים בסך 32,725 ש"ח, שכן התפטרה לאחר שהגיעה לגיל פרישה. התובעים היו זכאים לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה על ידי הנתבעת, בסך 4,868.42 ₪ ו-8,189.75 ₪ לתובע ולתובעת, בהתאמה. בית המשפט הכריע גם בתביעות התובעים לחופשה שנתית ולדמי הבראה, והורה לנתבעת לשלם לתובע ולתובע 7,448 ₪ ו-11,529 ₪, בהתאמה. עם זאת, בית המשפט קיבל את תביעת הקיזוז של הנתבעת, וניכה מהתשלומים לתובעת סך של 123,432 ₪, המייצגים שכר עבודה ששולם ביתר. לאחר ששקל את כל הפיצויים והניכויים, חויב הנתבע לשלם לתובע 32,725 ש"ח, 8,189.75 ש"ח, 7,448 ש"ח ו-11,529 ש"ח, בצירוף הבדלי הצמדה ואינטרסים. בנוסף, חויבה הנתבעת לשלם לתובע 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. זכות הערעור על פסק הדין ניתנה לשני הצדדים, עם אפשרות לפנות לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.