עת"מ 396/07

תקציר

העותרת מפעילה עסק המטפל בסילוק וטיפול בבוצה ממתקני טיהור שפכים לצורך התאמתה לשימוש חקלאי. העותרת ביקשה רישיון עסק מהמועצה המקומית ומהמשרד להגנת הסביבה (המשיבים 1 ו-2) אך נדחתה בשל טעמים שונים הקשורים לעמידה בתקנות, שימושי קרקע ושיקולים זרים. העותר הגיש שתי עתירות נגד הדחייה וביקש צווים שונים, לרבות הוצאת רישיון עסק או רישיון זמני. בית המשפט מצא כי עסקו של העותר טעון רישיון שכן הוא נופל תחת הקטגוריה של טיפול בפסולת בצו רישוי עסקים. בנוסף, הפיקוח על שינוע וטיפול בבוצה לא הוסדר באמצעות רישיונות העסק של מכוני הטיהור. עוד קבע בית המשפט כי ההיתר שניתן לעותרת בשנת 2005 היה למתקן לטיפול בבוצה ובזבל בעלי חיים וניתן שלא כדין בהיותו ממוקם על קרקע חקלאית. כמו כן, בית המשפט בחן את החלטת הוועדה המחוזית בעניין אתר העותרת ומצא כי היא לא אישרה את הבנייה על קרקע חקלאית. בית המשפט הסכים עם המשיבים כי נדרשת תעודת גמר או טופס 4 לצורך קבלת רישיון עסק, והעותרת לא המציאה מסמכים אלה. בית המשפט בחן את התנאים שהציבו המשיבים 1 ו-2 להוצאת רישיון ומצא כי חלקם בלתי סבירים, לרבות אלה הנוגעים לתחבורה ולהקמת ועדה מקצועית. עם זאת, התנאי בדבר שעות פעילות מוגבלות נחשב הגיוני, בהתחשב במטרדים הסביבתיים. עוד מצא בית המשפט כי שלילת הרישיון לא נבעה משיקולים זרים וכי זכותם של המשיבים לקבוע תנאים מעבר לאלה שהציג המשיב 3 (המשרד להגנת הסביבה). בסופו של דבר, בית המשפט דחה את העתירה הראשונה ודחה את מרבית הסעדים שהתבקשו בעתירה השנייה. העותרת לא הייתה זכאית לרישיון עסק או רישיון זמני משום שהפעלתו על קרקע חקלאית לא הוסדרה כדין. כל צד נשא בהוצאות המשפט שלו, שכן בית המשפט מצא כי המשיבים היו מודעים לכך שההיתר שניתן בשנת 2005 מתייחס למתקן לטיפול בבוצה.