דנ"א 3962/93

תקציר

בפסק דין בית המשפט העליון בעניין מיסוי "הכנסה רעיונית" הנובעת מהלוואות ללא ריבית שמעניקה חברה לבעלי השליטה בה, קבע בית המשפט בסופו של דבר כי הכנסה זו חייבת במס לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה, המציין ריבית כמקור הכנסה. פסק דין זה הפך את החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי שביטלה שומות מס בנימוק ש"הכנסה רעיונית" אינה חייבת במס ללא הוראה מפורשת. בית המשפט העליון הדגיש כי סעיף 3(ט) לפקודה משמש מנגנון לבירור וכימות טובת ההלוואות המועדפות, ולא משמש מקור עצמאי למיסוי. המקרה הדגיש את הוויכוח הרחב יותר בשאלה האם יש לקיים או לזנוח את "דוקטרינת המקור" המסורתית, המחייבת להצמיד הכנסה למקור מסוים. בית המשפט אישר את הדוקטרינה תוך שהוא מפרש אותה באופן רחב כך שתכלול הכנסה רעיונית במסגרת מקורות הקשורים לעסקים, ובכך הרחיב את בסיס המס ללא שינוי חקיקה. פסק הדין שיקף גישה פרשנית תכליתית, המתיישבת עם המציאות הכלכלית המהותית על פני פרשנויות פורמליסטיות. המקרה מהווה תקדים מכריע בהגדרת האופן שבו הכנסה רעיונית, ובפרט ריבית הנחסכת על הלוואות ללא ריבית, מסווגת וממוסת על פי דיני המס בישראל, ומחזקת את משמעותה של מהות כלכלית בשומות מס.