ת"א 58201-12-20

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב חלקת אדמה בירושלים וזכויות בעלות של מספר יורשים. התובע העיקרי, נביל מורד, ירש מסבו חלק מהקרקע וניסה למכור את זכויותיו באמצעות עו"ד איימן חוסיין. עם זאת, מאוחר יותר טען נביל כי חתימתו על ייפוי הכוח המאשר את המכירה זויפה. בין הנאשמים היו בילאל יאסין, הנוטריון שהיה עד לכאורה לחתימה, ואיאד עמירה, רוכש הזכויות בקרקע. במהלך המשפט נקבע כי ייפוי הכוח אכן זויף, וטענותיו של נביל היו מוצדקות. בית המשפט נדרש לקבוע את השלכותיו של קביעה זו על תוקפה של מכירת הקרקע ועל חלוקת האחריות בין הצדדים. השופט פסק לטובת איאד עמירה והעניק לו את הזכויות בחלקה למרות ייפוי הכוח המזויף. החלטה זו התבססה על מספר גורמים. ראשית, רשלנותו של נביל עצמו בכך שבחר לנהל את ענייניו "מרחוק" ויצר מצג הרשאה כלפי עמירה. שנית, הקונה, אמירה, אף שהתרשל בכמה היבטים, לא ידע ולא היה צריך לדעת על הזיוף, מה גם שנביל הפנה אותו לעורך הדין המדובר. לבסוף, הדגישה השופטת כי התובע יצר את הסיכון בכך שחתם על ייפוי כוח, גם אם נעשה בו מניפולציה, ואמירה הסתמכה באופן סביר על מסמך זה. לכן, למרות הזיוף, נשמרו זכויותיה של אמירה בקרקע. השופט גם הורה לנוטריון, בילאל יאסין, לפצות את נביל על הוצאותיו, בעוד כל צד אחראי להוצאותיו המשפטיות.