ע"א 149/88

תקציר

הסכם הגירושין בין בני הזוג, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, העניק את המשמורת על שתי בנותיהם לאם והתווה זכויות הסדרי ראייה לאב. האב, לעומת זאת, מימש רק לעתים רחוקות את זכותו לבקר. האם פנתה לבית המשפט במכתבים לא רשמיים בבקשה לחייב את האב לממש את זכויות הביקור שלו, שבסופו של דבר נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי, והורה לו לקחת את הילדים לשבועיים במהלך חופשת הקיץ או לשלם פיצוי כספי לאם. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, תוך שהוא מציין אי סדרים פרוצדורליים והיעדר שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי הסכם הגירושין. בית המשפט הדגיש כי הסכמים כאלה, לאחר אישורם, מקבלים מעמד של פסק דין וניתן לשנותם רק בערוצים משפטיים ראויים. בנוסף, אי מימוש זכויות הביקור אינו מהווה שינוי נסיבות אם אין חובת ביקור. ההסכם המקורי הגדיר בבירור את זכותו של האב לביקור אך לא הטיל חובה, ובית המשפט אינו יכול לשנות את ההסכם באופן חד צדדי ללא הסכמת שני הצדדים. יתר על כן, גם החלטת בית המשפט להטיל פיצוי כספי במקרה של אי ציות לא נתמכה אף היא. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי התהפכה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.