ת"א 14445-09-11

תקציר

התובעת, עיריית תל אביב, תבעה את הנתבעת בגין אי תשלום ארנונה בסך 87,525.98 ₪, בטענה כי הנתבעת החזיקה בנכס בעיר בין יוני 2007 לפברואר 2009. הנתבעת הכחישה את הטענות וטענה כי מעולם לא קיבלה דרישות תשלום כלשהן מהתובעת וכי הפעם הראשונה ששמעה על החוב הייתה כאשר העירייה הגישה את התביעה. היא גם הכחישה את אמיתות הסכם השכירות ושני מכתבים שהציגה התובעת כראייה, בהם נכתב כי היא מחזיקה בנכס. מנגד, טענה התובעת כי מילאה את חובת הזהירות שלה וכי יש לראות בנתבעת כבעלת הנכס, החייבת בתשלום המסים. בית המשפט בחן את המקרה ומצא כי הסכם השכירות והמכתבים שהציגה התובעת כראיה היו בעייתיים, שכן הם הכילו חתימות וחותמות שלא תאמו את פרטי הנתבעת. בית המשפט קבע כי התובעת לא ביצעה בדיקות ובדיקות מספקות של המסמכים, וכי הסתמכותה עליהם כראיה אינה סבירה. כמו כן, בית המשפט מצא כי התובעת לא הודיעה לנתבעת על חוב המס במועד, שכן דרישות התשלום לא נשלחו לכתובתה הרשומה. הנתבע לא היה מודע לחוב ולכן לא יכול היה לקבל חיוב בגינו בתוך פרק הזמן המוכתב בחוק. השופטת הגיעה למסקנה כי נסיבות המקרה מצדיקות את שיקול דעתו של בית המשפט לאפשר לנתבעת להעלות את טענותיה, הגם שלא מיצתה את מסלול ההתנגדות המקובל שהתווה המחוקק. לפיכך, התביעה נגד הנתבע נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪, צמודים לריבית כדין ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.