ע"פ 2454/01

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת לחובתו של נהג מונית להשתמש במונה לנסיעה מיוחדת. תקנה 510(א) לתקנות התעבורה מחייבת שימוש במונה אלא בהתקיים התנאים שבתקנה 510(ב), לרבות גביית אגרות על בסיס מחירון שאושר על ידי המפקח. השאלה היא האם נהג ונוסע יכולים להסכים על מחיר, תוך עקיפת הצורך במונה ובמחירון מאושר. בית המשפט קבע כי תקנה 510(ב) יוצרת חריג ל-510(א) אך רק אם מתקיימים כל תנאיה. מאחר שדרישת המחירון לא קוימה במקרה זה, הנהג היה מחויב על פי חוק להשתמש במונה. בית המשפט הדגיש את חשיבות הפיקוח של המדינה בתחבורה הציבורית, ובפרט בתמחור, כדי להגן על הנוסעים. הכרה בהסכמים לא רשמיים עלולה להוביל לניצול נוסעים ולערער את המערכת הרגולטורית כולה. מטרת התקנות היא למנוע תמחור יתר, והסכמים פרטיים נעדרים אישור ופיקוח של הסכמים רשמיים. ההסדר הנוכחי אולי אינו מושלם, אך הוא מחייב מבחינה משפטית ואין לעקוף אותו. בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשעתו של בעל המונית והנהג על ידי בית המשפט המחוזי באי שימוש במונה הייתה חוקית, ואישר את הקנסות שהוטלו. בנוסף, בית המשפט ציין את היעדר מחירון תקף כיום והציע למשרד התחבורה להתייחס לסוגיה זו. השופט חשין, יחד עם השופטים שטרסברג-כהן וא.א. לוי, נתנו את פסק הדין פה אחד.