ע"פ 10091/09

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. המערער טען, כי היה צריך להרשיעו בעבירה הפחותה של הריגה משום שאיבד שליטה עצמית בעקבות התגרות (קינטור) שהובילה להריגה. הערעור התבסס הן על המבחנים הסובייקטיביים והן על המבחנים האובייקטיביים לקביעת קיומה של התגרות. הרקע למקרה היה נישואים בעייתיים שהתאפיינו בקנאה, אובססיה והתגרות הדדית בין המערער לאשתו. ביום האירוע חשד המערער באשתו כי היא בוגדת ונתקל בה עם גבר לא ידוע. עימות זה הוביל לוויכוח סוער במהלכו העליבה אותו אשתו של המערער ואמרה לו כי ברצונה לעזוב. הייתה זו האחרונה בשורה של פרובוקציות אשר לטענת המערער גרמו לו לאבד את עשתונותיו ולחנוק את אשתו למוות. בית המשפט דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי הפרובוקציה שהובילה לרצח לא הייתה אירוע חריג אלא המשך מערכת היחסים הבעייתית של בני הזוג. המבחן הסובייקטיבי לא התקיים משום שתגובתו של המערער לא הייתה אובדן ספונטני של שליטה עצמית; אלא, מדובר בהחלטה להרוג שנוצרה בנסיבות שבהן יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. גם המבחן האובייקטיבי, הבוחן אם אדם סביר במצבו של המערער עלול היה לאבד שליטה עצמית, לא התקיים. בית המשפט קבע כי סטנדרט התנהגותו של אדם סביר הוא בדיקה מוסרית וערכית וכי החברה אינה סולדת מרגשות קנאה ורכושנות כהצדקה לאלימות. הערכים בהם דוגלת החברה אינם מכירים במעשהו של המערער כתגובה לפרובוקציה, במיוחד בהתחשב בקיצוניותה של התגובה בהשוואה להתגרות. לפיכך, מצא בית המשפט כי ההריגה נעדרה יסוד של התגרות ואישר את הרשעתו של המערער ברצח בכוונה תחילה.