ת"א 11318-01-15

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שתי תביעות הנוגעות לסיווג חניון בבניין משותף בירושלים. התובעים, נציג הבית המשותף ושני בעלי דירות, תבעו להרחיק את הנתבעים מתפיסת הרכוש המשותף בחניון שלא כדין. הנתבעים, מפעיל חניה וחברה שרכשה את החניון, טענו כי מדובר ביחידה עצמאית ולא ברכוש משותף. פסק הדין מצדד בתובעים, מסווג את החניון כרכוש משותף וקובע כי רק החניות והמחסנים הפרטיים הוחרגו ממנו כדין. לפיכך, נאסר על הנתבעים למנוע שימוש סביר של דיירים אחרים בשטחי החניון ועליהם לאפשר את גישתם. פסק הדין מתבסס על השיטה החוזית שהוצגה בבית המשפט, תוך הדגשה כי הנטל להוכיח את החרגתו החוקית של החניון מהרכוש המשותף מוטל על הנתבעים והחברה שמכרה את הדירות. סיווגו של החניון כרכוש משותף מוצדק בכך שהוא נועד לשרת את כלל בעלי הדירות, ומאפייניו הפיזיים אינם מזכים אותו כיחידה נפרדת. כמו כן, פסק הדין בוחן את הסכמי המכר והמפרטים שנחתמו בין רוכשי הדירות לבין החברה המוכרת שיכון ובינוי. היא מדגישה כי החוק דורש אינדיקציה ברורה וספציפית לחלקים המנותקים מהרכוש המשותף, דבר שלא נעשה די הצורך בהסכמים. רק מקומות החניה והמחסנים הפרטיים הוחרגו במפורש, בעוד שאזורים אחרים כמו מעברים, דרכי גישה וחדרי שירות נותרו רכוש משותף. פסק הדין מתייחס גם לסעד הכספי המבוקש על ידי התובעים, הנוגע לעלויות ניקיון מוגברות עקב השתלטות הנתבעים על הרכוש המשותף, אך הוא אינו נתמך בראיות מספיקות ולכן נדחה. בנוסף, בית המשפט שומר את הטיעונים הכספיים להליך נפרד ומורה לנתבעים לשלם הוצאות בסך 15,000 ₪ לצד שלישי המעורב בתיק. לבסוף, פסק הדין משקף קבלה הדדית של טענות התובעים והנתבעים, ומביא לכך שבית המשפט אינו מטיל הוצאות על מי מהצדדים, בעוד הנתבעים נדרשים לשאת בהוצאות הצד השלישי.