עת"מ 34589-05-14

תקציר

העותרת, חברה העוסקת בפרויקט חיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה במסגרת תמ"א 38, ביקשה ללוות כספים ממלווים פרטיים. העותר תכנן לפנות למלווים פוטנציאליים רבים ולהציע להם הסכמי הלוואה פרטניים בריביות משתנות בהתאם לסכום ההלוואה. בשל אופיים של הסכמי ההלוואה, סברה העותרת כי היא פטורה מהוראות מסוימות בחוק ניירות ערך, המחייבות פרסום תשקיף להנפקת ניירות ערך. עם זאת, רשות ניירות ערך (המשיב) חלקה על כך, וטענה כי הסכמי ההלוואה נופלים להגדרת "ניירות ערך" ולכן חלה על העותרת חובה לפרסם תשקיף. לאחר מכן הגישה העותרת עתירה לבית המשפט, בבקשה להצהיר כי אינה נדרשת לפרסם תשקיף לעסקת המימון שלה. בית המשפט בחן את הגדרת "ניירות ערך" בחוק ניירות ערך, ובפרט את המונח "תעודות המונפקות בסדרה". נקבע כי הסכמי ההלוואה לא היוו סדרה משום שהם נעדרו שוויון במעמד ובדרגה, שכן הם הציעו זכויות כלכליות שונות, מטרות השקעה ורמות סיכון שונות. כמו כן, בית המשפט ציין כי הסכמי ההלוואה היו כרוכים במשא ומתן ובבחירות אישיות, מה שהצביע על כך שלא מדובר בניירות ערך טיפוסיים. בית המשפט שקל גם את תכליתו של חוק ניירות ערך, שמטרתו להגן על משקיעים באמצעות הבטחת החלטות השקעה מושכלות. השופטת הסכימה כי דיני ניירות ערך צריכים לחול על מקרים בהם קיים פער מידע בין המשקיעים לחברה, שאינו קיים כאן בשל אופיים האישי של הסכמי ההלוואה. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענת המשיב להתייחסות לפרשנותו כסמכות מקצועית וקבע כי אמנם על בית המשפט לנהוג בכבוד, אך מוטלת עליו האחריות העליונה לפרשנות החוק. משכך, פסק בית המשפט לטובת העותר, בקובעו כי הסכמי ההלוואה אינם מהווים ניירות ערך, ולפיכך לא נדרשה העותרת לפרסם תשקיף לפי חוק ניירות ערך. המשיב חויב בהוצאות המשפט של העותר, בסך 15,000 ₪.