ע"א 1050/10

תקציר

העותר והמשיב התקשרו בחוזה למכירת נכס מקרקעין, בתמורה כוללת של 2 מיליון ₪. עורך דינו של העותר קיבל פיקדון בסך 200,000 ₪, כאשר היתרה לא שולמה. העותר נתן למשיב מספר ארכות לתשלום היתרה, אך בסופו של דבר המשא ומתן לתשלום נכשל. לאחר מכן הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי לבטל את החוזה כדין ולתבוע את הסכום שהופקד כפיצוי מוסכם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת העותרת בעניין ביטול החוזה, אך הורה כי המשיב אינו חייב לשלם את הפיצוי המוסכם, שכן העותר ידע על ניסיונותיו של המשיב לקבל משכנתא ושיתף פעולה עמם. בעקבות פסק דין זה ביקש המשיב להשיב את ה-200,000 ₪. העותר ערער לבית המשפט והגיש בקשה לסעד זמני לעיכוב החזרת הכסף עד להכרעה בערעור. בינתיים עבר המשיב הליכי פירוק. המפרק הזמני של המשיב טען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו תקף בשל תחילת הליכי הפירוק. הכונס הרשמי, לעומת זאת, סבר כי פסק הדין עומד בעינו, והמבקש נאלץ לבקש רשות מבית המשפט לפירוק כדי להמשיך בערעור. בית המשפט צידד בפרשנותו של כונס הנכסים הרשמי לתקנות הרלוונטיות וקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר בתוקף. עם זאת, על העותר לבקש רשות להמשיך בערעור בבית המשפט לפירוק. אם הבקשה תידחה, הערעור ייפסק, והכסף יימסר למפרק הזמני לחלוקה בין הנושים. אם הבקשה תאושר, יורה בית המשפט להעביר את 200,000 השקלים למפרק הזמני בנאמנות עד להכרעה בערעור. המפרק ישקיע את הכסף כמקובל, וחלוקתו תהיה תלויה בתוצאות הערעור. אם הערעור יתקבל, תהפוך המבקשת לנושה ותקבל את חלקה היחסי בחוב המגיע לה. לחילופין, אם הערעור יידחה, יחולק הכסף בין הנושים.