ע"א 22539-07-12

תקציר

הערעור נועד להפוך פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, אשר דחה תביעה לפינוי המשיב, דייר מוגן, מדירה בבניין בבעלות החברה המערערת. המערערת טענה כי המשיבה, המתגוררת בדירה מזה 62 שנה מאז לידתה, אינה דיירת מוגנת והתגוררה בדירה שלא כדין. המשיבה, לעומת זאת, טענה למעמד של דיירת מוגנת על בסיס חוזה השכירות של אמה, שהייתה לכאורה דיירת מוגנת מקורית. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, בקובעו כי האם אכן הייתה דיירת מוגנת מקורית, וכי התנהלותה של המערערת לאורך השנים הכירה והסכימה למעמדו המוגן של המשיב. זאת ועוד, בית המשפט טען כי איחורו של המערער בנקיטת הליכים משפטיים גרם נזק ראייתי למשיב. ערכאת הערעור הסכימה עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגישה את הכרתו ארוכת השנים של המערער במעמדו המוגן של המשיב ואת מהימנות עדותו של המשיב לעומת עדי המערער. בנוסף, הדגיש בית המשפט את הנזק הראייתי ואת העוול שבשינוי עמדת המערער לאחר שנים רבות. השופטים השלימו עם ממצאיו של בית משפט קמא ודחו את הערעור, פסקו למשיב שכר טרחת עורך דין והורו למערערת להעביר את הפיקדון למשיב.