עב"ל 1010/04

תקציר

פסק הדין דן בתחולתו של חוק הבטחת הכנסה, המעניק תמיכה כלכלית ליחידים ומשפחות שאינם מסוגלים להשתכר הכנסה מינימלית הדרושה לצרכים בסיסיים בישראל. הסוגיה המרכזית שנבחנה הייתה האם שימוש קבוע ברכב שולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, עיקרון המבוסס על ההנחה כי שימוש קבוע ברכב מרמז על הפקת הכנסה או גמלה החורגות מהקצבה שנקבעה. המוסד לביטוח לאומי שלל הטבות ממבוטחים המשתמשים ברכב, בטענה כי שימוש קבוע מקים חזקת ייצור הכנסה, ובכך שולל את הזכאות. בית הדין האזורי טיפל במספר מקרים באופן שונה, אך במקרה של גב' עמר, שהשתמשה ברכבו של חבר לסידורים אישיים ומזדמנים במוסך, פסק בית המשפט נגד שלילת ההטבות, מה שהוביל לערעור. החלטת הערעור חיזקה את הנורמות המשפטיות שנקבעו: שימוש רגיל ברכב מרמז על אמצעים כספיים מספיקים כדי לשלול את תמיכת המדינה, העולים בקנה אחד עם החוק וההקשר התרבותי של שימוש ברכב שאינו חיוני לקיום. בית המשפט סבר כי שינויי חקיקה, ולא שיקול דעת שיפוטי, צריכים להתייחס לאי-צדק פוטנציאלי, והדגיש כי הוכחת שימוש מעבר למזדמן נחוצה לשלילת הטבות. בסופו של דבר התקבל הערעור, תוך שלילת זכאותה של גב' עמר בין נובמבר 2000 למאי 2001, בשל שימוש קבוע ומועיל ברכב, והיא חויבה להשיב את ההטבות. פסק הדין מדגיש את העקרונות הכלכליים העומדים מאחורי הקצבה, תוך שימת דגש על הוגנות בחלוקת המשאבים בין האזרחים התורמים לרווחת הציבור ונהנים ממנה.