רע"א 6830/00

תקציר

במקרה זה, הסוגיה העיקרית הייתה קביעת גבולות אחריותו של בורר במילוי תפקידו, לצד בחינת היחס בין תביעות נגד בורר בגין הפרת אחריות לבין הליכים לביטול פסק בורר לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המשיבים, בעלי משרד פרסום, התקשרו בחוזה עם שלושה קבלנים בשנת 1983, ובהמשך הסתיים סכסוך שיושב באמצעות בוררות. המבקש, שמונה כבורר יחיד, נתן פסק בוררות בשנת 1991, אשר התעכב בהוצאתו, מה שגרם למשיבים לבקש את ביטולו. למרות שבית המשפט המחוזי ביטל תחילה את פסק הבוררות בשל השיהוי, בית המשפט העליון אישר אותו, בנימוק שלפי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, פסק בוררות בטרם עת אינו ניתן לערעור אלא אם כן צד שמר לעצמו קודם לכן את הזכות לערער עליו בכתב, דבר שהמשיבים לא עשו. חרף דחיית הבקשה לדיון נוסף, תבעו המשיבים כנגד הבורר פיצויים בסכום של קרוב ל-3 מיליון ש"ח, בטענה להפרת חובת אמונים והתנהלות בלתי תקינה. הבורר ביקש לדחות תביעה זו בעילה של היעדר עילה, השתק והתיישנות, אך רשם בית המשפט המחוזי התיר את המשך התביעה וקבע כי סעיף 30 לחוק הבוררות תומך באופן עצמאי בתביעה נגד בורר ללא צורך בהסרה מוקדמת או ביטול פסק בוררות. בערעור אישר בית המשפט המחוזי החלטה זו, דחה את טענות ההשתק על בסיס זהות ושוני בין הצדדים המעורבים, וקבע כי תביעות נגד בורר לפי סעיף 30 עומדות בנפרד מתנאים הקשורים לסילוק או ביטול פרוצדורליים אחרים. בית המשפט העליון הכיר בכך שבעוד שהבורר מוגן מפני תביעות רשלנות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הוא עדיין יכול לעמוד בפני תביעות בגין הפרת חובת אמונים. פסק הדין הדגיש את החשיבות של מתן הזדמנות הוגנת לצדדים להגיש טענות להפרת אמונים, תוך טיפוח סביבה המקדמת את היושרה והתפקוד של הבוררות, למרות החסינות הפרוצדורלית המובנית שנועדה להגן על בוררים ואנשי משפט. לפיכך, הערעור נדחה, תוך אישור זכותם של המשיבים להמשיך בתביעתם, אם כי תוך הכרה במגבלות מסוימות.