ע"א 547/65

תקציר

המקרה הנדון בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים עוסק במחלוקת על תוקפם של שעבודים קבועים על נכסי חברת האחים שטראוכר בע"מ, חברה הנמצאת בהליכי פירוק, ובעדיפותם על פני תביעות של המוסד לביטוח לאומי לדמי ביטוח. מפרקי החברה דחו את טענת המוסד לביטוח וטענו כי לנושים בעלי שעבודים קבועים יש קדימות. המכון עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראה, בטענה כי חלק מהשעבודים מהווים משכון שני, שאינו אמור ליהנות מעדיפות על פני נושים רגילים. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המפרקים אך רק לגבי שעבודים שהזכירו את המונח "משכון". שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון דחה את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקיבל את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי הסעיפים הרלוונטיים בפקודת החברות, ובפרט 121(1) והגדרת "איגרת חוב" בסעיף 2(1), מאפשרים לחברות להבטיח את פירעון התחייבויותיהן באמצעים שונים, לרבות משכון, משכנתאות או שעבודים, ללא הבחנה בין נכסים מוחשיים לבלתי מוחשיים. בית המשפט פירש סעיפים אלה בצירוף הוראות הדין האנגלי, כפי שמורה סעיף 2(2) לפקודה. הם הגיעו למסקנה כי השעבודים הקבועים, ללא קשר לטרמינולוגיה בה נעשה שימוש, תקפים ויש להם קדימות על פני תביעות המוסד לביטוח. השופט לנדוי, במתן פסק הדין, הדגיש את ההבחנה בין פקודת החברות לבין חקיקה קודמת, שלא הכירה בצורות אחרות של ביטחון לחובות חברות מעבר למשכון העות'מאני המסורתי. בית המשפט ציין גם את תפקידה המגן של מערכת הרישום מפני שעבודים שקבעה הפקודה. משכך, נדחה ערעור המוסד לביטוח לאומי, והערעור הנגדי של משיב בעל שעבוד קבוע על נכסי החברה התקבל. המוסד לביטוח חויב לשאת בהוצאות הערעור.