עע"מ 2150/22

תקציר

במקרה הנדון, ערעורו של יהודה נדחה בשל היעדר ראיות משמעותיות התומכות בתביעתו לזכות חוזית בדירת דיור ציבורי. בקשתו של יהודה להגשת ראיות חדשות נדחתה על סמך תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, שכן נקבע כי הראיות לא ישפיעו על תוצאת הערעור. טענתו הייתה כי התגורר בדירת אביו המנוח, דבר המזכה אותו במעמד של "דייר ממשיך". עם זאת, בית המשפט לא מצא תושבות רצופה על סמך דיווחים מ"ביקורי מעגלים" וסיכום מרשם האוכלוסין, שתיעד את מגוריו של יהודה עם אמו ולא עם אביו. מצבו הבריאותי והנפשי של יהודה צוין כמורכב, ובעוד בית המשפט הזדהה עם מצבו, הוא הדגיש את המשאבים המוגבלים של הדיור הציבורי ואת ההגינות כלפי הממתינים. השופט אלרון, לעומת זאת, תמך בקבלת ראיות חדשות על בסיס גמישות פרוצדורלית בשל נסיבותיו של יהודה והציע שעניינו ייבחן מחדש על ידי הוועדה העליונה. השופטת ברון צידדה באלרון, וציינה כי הראיות כגון עדויות ומסמכים, שעשויים לסתור את דו"חות הביקור במעגל, ראויות לחקירה נוספת. בסופו של דבר, החליט הרוב להחזיר את עניינו של יהודה לוועדת האכלוס העליונה לבדיקה מעמיקה יותר, תוך התניה כי הוא יוכל להישאר בדירה במהלך תקופת הערכה מחודשת זו. השופט סולברג חלק על כך, וקבע כי ההחלטה המקורית צריכה לעמוד, תוך מתן עדיפות להקפדה על נורמות פרוצדורליות ועל משקלם של ממצאים עובדתיים קודמים.