ס"ע 3259/08

תקציר

התובע, עובד עיריית שז'ור, תבע את מעסיקו בגין הפרשי שכר, שלטענתו מגיעים לו, בהתבסס על החלטות של ועדות הפרטה שונות, שקבעו כי שכרו ייקבע לפי דרגה מנהלית מסוימת, ותוספות שונות, כגון תוספת שקלית ותשלום עבור שעות נוספות, בכוננות. וקריאות פתע לעבודה מעבר לתחום תפקידו. הנתבעות הן עיריית שג'ור והמועצה המקומית מג'ד אל-כרום, אשר הפעילו את העירייה בזמנים הרלוונטיים. בית הדין העדיף את גרסת הנתבעים לאירועים, שהסתמכה על עמדת הממונה על השכר, על בסיס הסכמים מחייבים והוראות חוקת העבודה. לפיכך, התביעה נדחתה. בית המשפט מצא כי חריגות השכר של התובעת, שהיו נהוגות ברשויות המקומיות, אושרו בזמנו בהסכם קוצ'יק, אך כל חריגה במועד מאוחר יותר חייבה הסכמה מפורשת מראש של הממונה. מאחר שבקשות התובע לשינוי שכרו, שהתקבלו בחלקן על ידי ועדת ההפרטה הראשונה, לא מומשו, והחלטת הוועדה לא אושרה על ידי הממונה, היא לא הייתה מחייבת. כך גם לגבי שינוי היקף שעות העבודה של התובע, והחלטה לתת לו תוספת שקלית. העובדה שדו"ח הביקורת של העירייה משנת 2007 לא התייחס לאי סדרים כלשהם בשכרו בעניינו של התובע לא הצביעה על כך ששכרו נבדק ונמצא תקין. בהיעדר ראיות פוזיטיביות לכך ששכרו של התובע נבדק ואושר, לא היה לו אישור לתנאי העסקתו. לא הייתה הסכמה על היקף ואופי שעות העבודה בפועל של התובע, ובית הדין מצא כי חישובי הפרשי השכר של התובע, שהתבססו על היקף עבודה נמוך מזה שנקבע בתפקידו, היו שגויים מיסודם. גם טענותיו של התובע לפיצוי בגין עבודה שביצע לכאורה מעבר להיקף משרתו התבלבלו, והשתנו עם הזמן. בית המשפט לא מצא הצדקה להארכת התקופה שבגינה תבע התובע פיצוי בגין שעות נוספות. כל מחלוקות העבר בנוגע להיקף העסקתו של התובע הסתכמו בהסכמת הצדדים לשלם לו עבור שעות נוספות בהן עבד, אם עבד בהן, משנת 1999 ועד לבוררות בשנת 2007. לפיכך, נקודת המוצא לדיון בסוגיית השעות הנוספות הייתה ההסכם בבוררות והאם יושם. למרבה הצער, התובע התבלבל בין צורות הגמול השונות הקיימות עבור שעות עבודה, וערך חישובים שלא לקחו בחשבון את התנאים הספציפיים לכל אחד מהם. לא ניתן היה להסתמך על חישובי התובעת, והם נדחו. התובע לא הוכיח כי עבד בפועל לבקשת הממונים עליו. מהראיות עלה כי התובע היה "אדון לעצמו", שקבע לעצמו את לוח הזמנים לפי שיקול דעתו, והדוחות שהגיש על שעות עבודתו אושרו ללא בדיקה. התובע לא הוכיח את תביעתו לתשלום עבור "כוננות" ו"שיחות פתע", שכן לא הראה מה נקבע ביחס אליו בתחילת העסקתו, והדוחות שהגיש לא כללו את הפרטים הנדרשים. לפיכך נדחו טענותיו לגבי יסודות אלה. התובע דרש תוספת של 7.6% לתוספת של 7.6%, לה היה זכאי לטענתו על פי החלטת ועדת ההפרטה, אך בית המשפט מצא כי ההחלטה לא קבעה כי התובע זכאי להעלאה זו. על פי ההסכמים הקיבוציים, התובעת, ששכרה נקבע לפי רמה 10+, לא הייתה זכאית להגדלה. התביעה לשנות את אחוז העלייה או לכלול אותה בחישוב רכיבי שכר אחרים נדחתה. באשר לתוספת "המאמץ הנוסף", חוקת העבודה קבעה כי מנויים בתפקידי פיקוח, פיקוח וניהול אינם זכאים לה, דבר שחל על התובעת. ספק אם התובעת זכאית לתוספת זו, ולא ניתן היה להוסיפה ללא אישורו המפורש של הממונה על השכר. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה. באשר להפרשי השכר, החלטת ההפרטה קבעה כי יתרת השכר שקיבל התובע עד לתחילת תשלום שכרו בדרגתו החדשה תהפוך לתוספת שקלית. הוסכם כי בפועל קיבל התובע תוספת בסך 400 ₪, ולטענתו החישוב הנכון היה צריך להעמיד תוספת זו על 900.56 ₪. בית המשפט קבע כי הקביעה בהחלטת ההפרטה בעניין תוספת השקל אינה מאושרת, וטענות התובעת בעניין זה נדחו. התובע ביקש גם להצהיר על משרתו הסטנדרטית כ-30 שעות עבודה שבועיות בלבד, אך בית המשפט דחה בקשה זו, שכן הקביעה בהסכמי ועדת ההפרטה הייתה חריגה, ולא אושרה על ידי הממונה על השכר. גם התביעה לעדכון שכרו השעתי של התובע נדחתה, שכן השינוי באופן תשלום שכרו, שהוסכם עליו בהחלטת ההפרטה, לא אושר על ידי הממונה. בית המשפט דחה גם את דרישות התובעת להוצאות נסיעה ואחזקת רכב, שלא אושרו על ידי רואה החשבון המלווה. ככלל, בית הדין מצא כי אין לקבל את טענות התובע בדבר תנאי עבודתו, שהתבססו על החלטת ההפרטה, שכן החלטה זו לא אושרה על ידי הממונה על השכר. חישובי התובע לגבי הפרשי השכר שלו לא היו מדויקים, והעדיפו את חישובי הנתבעים. התובע לא הציג מקור תקף לתשלום הוצאות נסיעה או אחזקת רכב בשיעורים שתבע. בנוסף, התובע לא עמד בדרישות שנקבעו בהסכמי השכר השונים או בחוקת העבודה לתוספות להן טען. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והומלץ לו לפעול לקבלת האישור הדרוש לתנאי עבודתו של התובע בהקדם האפשרי.