ב"ל 32015-07-19

תקציר

התובע, שעבר תאונה במתחם החברה ביום 19.10.2017, תבע את החברה הנתבעת להכרה כעובדת לפי חוק הביטוח הלאומי, וכתוצאה מכך לקבלת תגמולים בגין נפגעי עבודה. תביעת התובע נדחית. מהראיות עולה כי התובע לא הוכיח כי היה עובד החברה ביום התאונה, כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי. עדותו של התובע לא הייתה משכנעת וסתרה דברים קודמים שאמר. יתר על כן, עדותו של בעל החברה הייתה אמינה יותר, ונתמכה בראיות אחרות. לטענת בעלי החברה, התובעת נשכרה לעבודה ספציפית הקשורה לאיטום הבריכה, שהסתיימה בסביבות אמצע יולי 2017. התובע חזר פעמיים כדי לתקן נזילה, אך ללא הצלחה. הבעלים העיד כי עבודתו של התובע הסתיימה ללא כל מעורבות נוספת באותה תקופה. בית המשפט בחן מדדים ומבחנים שונים לקביעת מהות הקשר, לרבות מבחן האינטגרציה (חיובי ושלילי), מבחן פיקוח וכפיפות, הסכמים, אמצעי תשלום ועוד. הראיות הראו כי עבודתו של התובע לא היוותה גורם נלווה לעסקי החברה, כי התובע היה בעל עסק משלו, וכי מערכת היחסים הייתה דומה יותר לזו של קבלן עצמאי. עוד קבע בית המשפט כי תלושי השכר שהציג התובע היו פיקטיביים, שהונפקו בבת אחת על מנת לספק כיסוי לתמורה ששולמה לו כנותן שירותים, ולא כעובד. בנוסף, התביעה החלופית להכרה בתובע כעובד עצמאי לפי החוק נדחית, שכן התובע לא נרשם ככזה, והתביעה לפי סעיף 387 לחוק מהווה הרחבה בלתי מותרת של כתבי הטענות.