ע"א 8320/09

תקציר

בפסק הדין החליט בית המשפט לדחות את הערעור בדבר תוקפו של תזכיר, ובכך אישר את ממצאי בית המשפט המחוזי. הסוגיה העיקרית נגעה לשאלה האם הסכם כתוב מראש מהווה חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על ממצאים עובדתיים והערכות מהימנות לאחר שמיעת עדויות ישירות של עדים. בית המשפט קבע כי התזכיר לא נועד לחתום על הסכם סופי ומחייב אלא היה רק שלב במשא ומתן המתמשך. היא הדגישה כי היעדר חתימה אין משמעותו באופן אוטומטי היעדר כוונה מחייבת, ובלבד שראיות אחרות מצביעות אחרת. יש לציין כי בית המשפט מצא כי לחיצת היד בין הצדדים מסמלת הסכם עקרוני ולא חוזה סופי, שכן סוגיות מרכזיות נותרו בלתי פתורות. זאת ועוד, המערערים לא פעלו על פי ההסכם המחייב הנטען כגון אי תשלום התמורה המוסכמת. עוד ציין בית המשפט כי גם אם היה קיים הסכם מחייב, ייתכן שהאכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, שכן המערערים התמהמהו בפעולה ולא עמדו בהתחייבויות כמו תשלום, שניתן היה לשמור עליהן באמצעות נאמן. עם זאת, ללא ראיות ברורות לעליית ערך הנכס עקב עליית מחירי הנדל"ן לכאורה, טענת המשיבים לאי צדק באכיפה לא התקבלה. בסופו של דבר, טענות המערערים נמצאו חסרות, ובית המשפט קבע כי לא ייפסקו הוצאות, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו.