ע"א 672/79

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לערעורים ולערעורים שכנגד בנוגע לחוזה למכירת דירה. המוכרים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את תביעתם לביטול החוזה כדין וקיבל את תביעת הרוכש לביצוע ספציפי. בתוך כך, ערער הרוכש נגדית על ההחלטה לפסוק למוכרים ריבית על יתרת החוב ודחה את תביעתו לפיצוי מהמוכרים בגין הפרת חוזה. בית המשפט העליון קבע כי הודעת הביטול של המוכרים ניתנה תוך זמן סביר וכי אי התשלום על ידי הקונה מהווה הפרת חוזה. עם זאת, הביטול לא היה מוצדק משום שהמוכרים לא הציעו לפנות את הדירה ודרשו תשלום מבלי להציע חזקה. בנוסף, הארכות שניתנו לקונה היו סבירות, וסכום של 20,000 ל"י נכלל באופן בלתי הולם באזהרות. עוד קבע בית המשפט כי די בהצעת הרוכש לשלם את יתרת החוב בסך 80,000 לירות שטרלינג בתוך עשרה ימים מסיום ההארכה, שכן הסעיף החוזי הקובע כי עיכוב כזה לא ייחשב להפרה. באשר לערעור שכנגד, קבע בית המשפט כי המוכרים זכאים לריבית על סכום הקרן בסך 80,000 ל"י עד להפקדתו בקופת בית המשפט, שכן היה על הקונה לשמור על שווי התשלום כאשר המוכרים סירבו לקבלו. עם זאת, השופטת מ' בן-פורת חלקה על כך, וקבעה כי צד המסרב לקבל תשלום נוטל על עצמו את הסיכון, ואם היה עליו לקבלו, הוא זכאי רק לסכום הקרן. בית המשפט הגיע למסקנה כי הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, וכל צד יישא בהוצאותיו. ההחלטה הדגישה כי הביטול היה חוקי אך לא מוצדק ולכן לא יכול היה לשמש עילה לתביעת הרוכש לפיצוי.