עמ"ש 34119-06-22

תקציר

בית המשפט הכריע בסוגיה משפטית ואתית מורכבת הנוגעת להכרה בהורות במקרה של אם גנטית, אם ביולוגית ותורם זרע אנונימי. הסוגיה העיקרית הייתה האם יש לתת לאם הגנטית צו הצהרתי או צו הורות. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא להעניק לאם הגנטית פסק דין הצהרתי, ובכך להכיר בה כאם מלידתו של הילד. בית המשפט נימק זאת בכך שקשרים גנטיים מהווים את הבסיס העיקרי להורות על פי הדין הישראלי. במקרה זה, מכיוון שתורם הזרע היה אנונימי, מה שהסיר את החשש מפני הורות משולשת, לא הייתה תחרות משפטית מצד קשר אבהי. לפיכך, ההכרה באם הגנטית כאם נוספת לצד האם הביולוגית לא עמדה בסתירה למסגרות המשפטיות הקיימות. פסק הדין התחשב בטובת הילד, והבטיח ששתי האימהות יוכרו באופן שווה מבלי להעדיף אחת על פני השנייה, ובכך להימנע ממעמד נחות לאם הגנטית כאשר שתיהן מעורבות בגידולו של הילד. בית המשפט דחה את הערעור על פסק דין זה, והדגיש כי ייחודו של המקרה היה בכך ששתי האימהות התכוונו והסכימו להורות לילד. יתר על כן, פסק הדין בחן את ההלכה היהודית ואת הוויכוחים הפילוסופיים סביב הורות גנטית ולידה, תוך הכרה בדעות רבניות מגוונות תוך נטייה להכרה הן באמהות גנטיות והן ביולדות בהתבסס על הפרטים של כל מקרה. בית המשפט הדגיש את הגמישות הנדרשת באמות מידה משפטיות, והציע כי "הורות פונקציונלית", או הורות התלויה בתפקידים ובאינטרסים הקונטקסטואליים של הילד, יכולה להיות גישה ניתנת להתאמה במשפט הישראלי. פסק הדין התקבל פה אחד על ידי השופטים, ומשקף הבנה מאוזנת של ממדים משפטיים, חברתיים ואתיים במבנים משפחתיים עכשוויים.