ע"א 4954/94

תקציר

במקרה שנבחן, מצא בית המשפט בסופו של דבר כי טענת המשיבים בדבר מצג שווא רשלני התיישנה בשל חלוף תקופת ההתיישנות. המשיבים טענו כי הוטעו בהסכם חכירה של מקרקעין המיועדים להריסה, המהווה לכאורה הפרת חוזה על ידי המערערים. חוזה השכירות נחתם ביום 23.11.1971, אך נודע למשיבים על מצג השווא רק ביום 25.10.1973, כאשר נודע להם על ההפקעה. בית המשפט הגיע למסקנה כי עילת התביעה החלה עם גילוי העובדות על ידי המשיבים בשנת 1973, כך שתקופת ההתיישנות פקעה באוקטובר 1980. קביעה זו קיבלה חיזוק תוך הפניה לסעיפים 8 ו-89(2) לחוק ההתיישנות, המדגישים את ההכרה בעילת התביעה מתוך מודעות לנזק ועובדותיו, ולא מעצם הפינוי או חוסר היכולת להשתמש במושכר. שיקוליהם של המשיבים לדחות את התביעה, מתוך תקווה לשנות תכניות הפקעה, לא עצרו את תקופת ההתיישנות של החוק. בפסק הדין הודגש כי הידיעה על הטעיה והטעות שנבעה ממנה מבססות כל עילה סבירה להגשת תביעה עד שנת 1973, והחלה פקיעת התיישנות של שבע שנים. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי גם הקצבה סטטוטורית של עד עשר שנים מאירוע הנזק לא הייתה מאריכה את פרק הזמן של המשיבים מעבר לסוף שנת 1980 להגשת תביעתם. אשר על כן, הערעור התקבל, תוך דחיית טענת המשיבים בעניינם של המערערים. פסק דין זה מדגיש את חשיבות המודעות והפעולה המהירה בתביעות משפטיות הנוגעות למצג שווא ודיני התיישנות.