ת"א 71967-12-20

תקציר

חברת הבנייה רונידאן תבעה את בנק לאומי וחברת עמלום בע"מ על השבת 196 אלף שקל שהועברו בטעות לחשבונו של עמלום. לדברי רונידן, הכסף יועד לחברה אחרת, בבעלות גולן בן חיים, שביצעה עבורם עבודות אלומיניום. רונידן טען כי על הבנק להשיב את הכסף שכן הוא התעשר שלא בצדק על חשבונו של רונידן, וכן הפר את חובתו לפי חוק איסור הלבנת הון. הבנק סירב מכיוון שהבקשה הגיעה לאחר שהזיכוי בחשבונו של עמלום הפך לסופי, ומכיוון שבחשבון הייתה יתרת חיוב. בית המשפט מצא מספר סתירות וסתירות בטיעוניו ובעדויותיו של רונידן המטילים ספק במהימנותם. ראשית, רונידאן טען כי לאמלום לא היה כל קשר אליהם, אך הראיות מצביעות על כך שהם עבדו יחד בעבר. שנית, בית המשפט לא יכול היה לאשר את ההפרדה בין עמלום לחברה של גולן, אלום בן חיים, שכן הם חלקו משאבים ועבדו יחד על הפרויקט. שלישית, ציר הזמן של האירועים שסופקו על ידי המנהל והמזכירה של רונידן לא היה עקבי, ופרטים מרכזיים הושמטו, כגון התאריך שבו התגלתה הטעות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הסברה של המזכירה לטעות לא היה משכנע. עוד ציין בית המשפט כי פניותיה של רונידן לבנק טרם הגשת התביעה לא תמכו בגרסתם לאירועים. שיחת הטלפון הראשונית ממזכירתו של רונידאן לבנק לא הזכירה דבר על טעות, ובמקום זאת רמזה שהבעיה היא שהנמען החליף חשבונות. רק מאוחר יותר טען רונידאן כי מדובר בטעות. בנוסף, בית המשפט מצא כי טענתו של רונידן להפרת חובה כלפי הבנק לא הוכחה, שכן הם לא הביאו עדות מומחה. לסיכום, החליטה השופטת לדחות את תביעתה של רונידן, שכן הראיות הצביעו על כך שההעברה לא הייתה תוצאה של טעות תמימה. רונידן חויב לשלם לבנק הוצאות בסך 5,000 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 25 אלף שקל.