ת"א 36715-10-18

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית בה תובע התובע, מוסד בנקאי המאוגד על פי הדין הרוסי, לאכוף פסק חוץ כנגד הנתבע, אזרח ותושב ישראל, בגין חוב של כ-46 מיליון דולר. הנתבעת חתמה לטובת התובעת על שני הסכמי ערבות אישית, שהיו בטוחות להלוואות עסקיות שקיבלה חברה בראשות הנתבעת. משלא נפרעו ההלוואות, השיגה התובעת פסק דין נגד הנתבע בבית משפט רוסי, וכעת היא מבקשת לאכוף פסק דין זה בישראל. בית המשפט בוחן האם התובע עמד בדרישות לאכיפת פסק חוץ לפי חוק אכיפת פסקי חוץ. אלה הם: (1) פסק הדין ניתן במדינה שחוקיה מסמיכים את בתי המשפט שלה לתת פסקי דין כאלה; (2) פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור; (3) החובה בפסק הדין ניתנת לאכיפה לפי הדין הישראלי ואינה סותרת את תקנת הציבור; (4) פסק הדין ניתן לאכיפה במדינה שבה ניתן. נטל ההוכחה לקביעת דרישות אלה מוטל על התובע. אם הנתבע טוען כי מתקיימת אחת מעילות הסירוב לאכיפה, או כי דרישת ההדדיות אינה מתקיימת, נטל ההוכחה מוטל עליו. בית המשפט מוצא כי התובע הצליח להוכיח כי לבית המשפט הרוסי הייתה סמכות ליתן את פסק הדין, כי פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור, כי החובה בפסק הדין ניתנת לאכיפה על פי הדין הישראלי ואינה סותרת את תקנת הציבור, וכי פסק הדין ניתן לאכיפה ברוסיה. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי מתקיימת במקרה זה איזו מעילות הסירוב לאכיפה. עוד קובע בית המשפט כי תביעת התובע מקיימת את דרישת ההדדיות. בית המשפט מוסיף ודוחה את טענת הנתבע כי התובע פעל בחוסר תום לב, וכי התביעה נוגדת את עקרון היסוד של פשיטת רגל. בית המשפט מדגיש כי הנתבע עצמו לא פעל בתום לב בהליכי פשיטת הרגל ברוסיה בכך שלא גילה את כל נכסיו. לפיכך, בית המשפט פוסק לטובת התובע וקובע כי פסק החוץ, לרבות החיובים הכספיים, ניתן לאכיפה בישראל. בקשת התובע לצרף את נכסי הנתבע בישראל במסגרת פסק הדין נדחית, אך ניתן לדון בה אם תוגש בבקשה נפרדת. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.